הם ישבו מולי על הספה והביטו זה בזו. צעירים, מאוהבים ומתרגשים. בעוד שבועיים הערב הגדול של החתונה שלהם. מה מביא זוג חילוני שכמותם לחפש רב שיערוך להם חופה וקידושין? זו שאלה טובה. אני מצידי השתדלתי כל הדרך לחבר בין העולם היהודי הרוחני והעמוק אל הראש המודרני והתוסס שלהם. למצוא דרכים לגעת להם בלב ולהפוך את הטקס המסורתי לרלוונטי ומשמעותי עבורם.
בסופו של דבר, אחרי ערב של שיחה נעימה וקולחת כהכנה לחתונה שלהם, הגענו יחד אל קו הגמר. לחלק האחרון שחותם את החופה ונותן את האות לפתיחת החגיגות. שבירת הכוס. יש להודות שגם זוגות דתיים מתקשים קצת לעכל אותו. מה קשור מעשה של שבירה וריסוק לערב כל כך משמח של בנייה ושלמות? איך שני הפכים כאלו מתחברים בכלל?
הפניתי את השאלה הזו אליהם. עידן ומור קימטו את המצח, כיווצו את הגבות וניסו להיזכר אם קראו על זה משהו פעם בויקיפדיה, אך לשוא. “למה באמת?” שברה את השתיקה הכלה המיועדת, “כשקצת חושבים על זה, זה לא נראה כל כך קשור”. ביקשתי מהם להפנות את המבט ימינה אל התמונה הגדולה שעל הקיר. “מה אתם רואים שם?” שאלתי. “נו, זה קל”, צחק עידן, “את זה אפילו אני יודע. בית המקדש שהיה פעם בירושלים, לא? נחרב לפני איזה מיליון שנה”. “אבל איך זה מתחבר לחתונה שלנו? ומה הקשר לכוס ששוברים?” שאלה מור.
“בואו ונעשה סדר”, הצעתי ולקחתי עוד לגימה מהקפה, “בית המקדש עמד על תילו בירושלים במשך כארבע מאות שנה. הוא היה המוקד הרוחני והלאומי של הממלכה היהודית, והדופק הפועם של עם ישראל שהיה עולה אליו בהמוניו כמה פעמים בשנה. החורבן של המקדש ושל ירושלים סימנו בעצם את חורבנו של עם ישראל. את אובדן העצמאות המדינית וההתרסקות רוחנית. זו היתה נקודת הפתיחה לאלפיים שנות גלות איומה ונוראה. כל הפוגרומים, גזירות השמד, הרדיפות ועד לשואה הנוראה, התחילו מהרגע הזה בו המקדש עלה באש”. “אתה סוגר לי עכשיו כמה חורים משיעורי היסטוריה”, אמר עידן, “ואני גם מבין עכשיו יותר שהמקדש לא היה רק איזה בניין שהיה שייך ל’דוסים’ ונעלם. מדובר בעצם באסון בקנה מידה היסטורי לכל עם ישראל’. “בדיוק”, אמרתי, “וזה גם מה שמחבר אותנו אל החתונה שלכם. תראו, אתם ב”ה שמחים ומאושרים ברגע הזה. מצאתם את אהבת חייכם ואתם הולכים לבנות בית בישראל. מבחינתם אתם בנקודה של שלימות. אבל חשוב תמיד לזכור שגם אם באופן פרטי לכם אישית עכשיו טוב, העולם שלנו עדיין שבור וחסר. יש כל כך הרבה אנשים שמחפשים אהבה ולא מוצאים. ואחרים שהתחתנו ומצפים שנים לילדים ולשווא. ובעיות של בריאות ופרנסה ואסונות ומלחמות. עם ישראל זכר תמיד לא להסתנוור ולא לנוח על זרי הדפנה. גם ברגעים הטובים הוא ידע לזכור את רגעי הקושי והמשבר, ולשאוף ולחתור תמיד לעולם מתוקן ושלם”. עצרתי לרגע בשטף הדברים כדי לתת להם לעכל את מה שנאמר. כעבור רגע של דומיה אמרה מור “וואו, זה באמת כל כך נכון. מזכיר לי את החיבור בין יום השואה ויום הזיכרון העצובים ליום העצמאות השמח”. “בהחלט”, המשכתי, אך חשוב לזכור שגם יום העצמאות הוא לא סוף הדרך. אחריו מגיע עוד יום מיוחד – יום ירושלים, שזה במקרה גם ליל החתונה שלכם… אומנם זכינו למדינה, יש לנו שלטון יהודי ומשטרה וצבא משלנו, אבל עדיין לא הגענו ל’ירושלים’ במובן העמוק והשלם שלה. העולם שלנו מאוד מתקדם מבחינה טכנולוגית אבל מבחינה מוסרית ורוחנית יש לו עדיין הרבה על מה לעבוד. הדור שלנו זכה לכל כך הרבה דברים טובים, אך אנחנו לרגע לא שוכחים את מה שעדיין חסר. יום אחד, כך אנו מאמינים ומתפללים, נזכה לעולם שלם שכולו טוב. עולם שיש בו שוב מקדש ואלוקים שוכן בתוכו. עד אז נמשיך לעבוד קשה ולשבור כוס, גם ברגע המשמח של החתונה”.
“אבל תגיד”, הוסיף החתן במבט מודאג, “ומה אם הכוס לא תישבר לי?…”.
