עשרות אלפי בני נוער מישראל, תלמידי בתי ספר וחניכי תנועות הנוער, יוצאים מידי שנה למסע מיוחד לפולין. המטרה הרשמית היא “חיזוק השייכות הלאומית והזיקה להיסטוריה ולמורשת”, לצד “לימוד לקחים אוניברסליים”. צעירים רבים שחוזרים משם אכן מספרים על חוויה מרגשת ומטלטלת שהותירה בהם רושם עמוק. את המשלחת מוביל מדריך מוסמך לצד מורים ומחנכים מכל בתי הספר, שכולם עברו השתלמות והכוונה לכך ב’יד ושם’.
עד כאן הכול נשמע מצוין. וכי יש דבר חשוב יותר מאשר להעצים אצל בני הנוער, אלו שעוד שנה ילבשו את מדי צה”ל, את החיבור למורשתם ולזהות שלהם כיהודים? הרי מסע כזה הוא הזדמנות פז לחזק ולהעצים אותם כחיילים וכאזרחים נאמנים המחוברים לעמם ולעצמם.
הבעיה היא שהאופן בו זה נעשה כיום מעורר תהיות כבידות משקל. מחנכים שחזרו מן ההשתלמות האחרונה שהסתיימה רק לפני שבוע מספרים על קו הסברה המוטה באופן חריף לצד אחד ונותן למסע ציביון מסוים וחד-מימדי: מאוד מאוד אוניברסאלי ומעט מאוד יהודי. במילים אחרות: לו הארמנים או הרואנדים היו מקימים “יד ושם” משלהם כדי להנציח את השמדת העם שלהם – בדיוק ככה זה היה נראה. העובדה שאנחנו יהודים תופסת מקום זניח בסיפור והמשמעות שלה שולית למדי.
האם “והיא שעמדה” עוד רלוונטי?
המרצה המרכזי שעמד לפני מאות המחנכים הגדיר את המטרה כך: “שואה היתה לא רק ליהודים. היו עוד שואות לפניה לעמים אחרים, והיו עוד הרבה אחריה. המסע הזה צריך להעצים בתוכנו את ההומניזם, הרגישות לזר ולשונה (כשעל המסך מוקרנת תמונה של מסתננים מדרום תל-אביב ושל שירה בנקי, שנרצחה במצעד הגאווה) ומלחמה בגזענות ובשנאה. אתה נוסע לפולין קודם כל כבן-אדם ורק אחר-כך כיהודי…”. לשאלה שניקרה במוחם של חלק מן המשתתפים ‘האם הגרמנים רצחו את סבתא שלי בטרבלינקה סתם כי היא הייתה ‘בן-אדם’ או מפני שהיא היתה ‘יהודיה’?!’, לא נשמעה תשובה ברורה. יתירה מזאת, שוב ושוב הודגש שיש להקפיד להימנע מלטפח אצל התלמידים את התחושה שיש שינאה מושרשת בעולם כנגדנו. “זו פרנויה שבנויה על מגלומניה”, כלשונו המלומדת של אחד המרצים, או כמו שסיפר חברו שכאשר הוא יושב בליל הסדר עם ילדיו והם מגיעים למילות ההגדה “שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב”ה מצילנו מידם” הוא עוצר ומבהיר להם שהמשפט הזה כבר אינו רלוונטי עוד. “היום אנחנו חיים בעידן חדש. אין סיבה לטפח אצל ילדים פחדי שווא וחרדות…”.
החיים או המוות
רוב הזמן עוסקת ההשתלמות של המחנכים מלווי המסע במותם של יהודי אירופה. באמצעי ההשמדה השונים ובשיטת חיסול הראיות, בדמותם של הפושעים הנאציים ובתנאים החיים האיומים שהיו במחנות הריכוז. מעט מאוד עוסקים בחיים היהודיים שלפני השואה, באוצרות הרוח והתרבות המדהימים שהצטברו באלף שנות יהדות אירופה, ובגילויי הרוח והאמונה המופלאים של יהודים במהלך השואה עצמה. וכאן שואל הבן: נכון, ייתכן שעבור תלמידים רבים, יותר אטרקטיבי זה לעסוק בתאי הגזים ובצעדות המוות מאשר בחיים היהודיים המפוארים שנכחדו בהם, אבל האם זה לא בדיוק כמו לקחת ספר של 800 עמודים ולפתוח אותו בדיוק בעמוד האחרון רק כדי לקרוא את הסוף?!
חשוב להעיר שלמרות התעסקות מורחבת בנושאים טכניים, שחלקם שוליים למדי, סוגיות יסוד לא זכו כלל להתייחסות. במשך דקות ארוכות הוצגה משנה מסודרת ומדיניות ברורה מפי בעלי ניסיון בסוגיה כמו “הפסקות שירותים” – מה לעשות כשתלמידים צריכים לעשות את צרכיהם באמצע נסיעה באוטובוס. אך סוגיה כמו “האמונה בעקבות השואה”, שאלת יסוד עבור אלפי תלמידים דתיים וחילונים, זכתה להתעלמות מופגנת במשך ארבעה ימים (!), למעט איזכור בודד ושטחי אחד.
ישנם מכוני מחקר והנצחה שכן נותנים למסע משמעות יהודית יותר ואף מוסיפים לו פן אמוני (“שם עולם” וכדו’), אך המונופול הממלכתי על הובלת הנושא מצוי בידי “יד ושם” והוא זה שנותן את הטון ומעצב את המסע של עשרות אלפי תלמידים, מורים וחיילים מידי שנה. כשהם יחזרו משם יש חשש כבד שהם ישאו איתם מטען שיהיה בו הרבה ידע על השמדת היהודים ועל סכנת הגזענות אך מעט מאוד חיבור לזהות היהודית והלאומית שלהם.
רק לפני מספר שבועות רעשה הארץ מההתבטאות האומללה של סגן הרמטכ”ל שהמסר שהיה לו לומר לאומה ביום השואה הוא שתפשפש במעשיה ותעשה חשבון נפש מפני “תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז לפני 70, 80 ו-90 שנה, ויש להם עדות להם כאן בקרבנו כיום”.
איפה הוא למד את זה? כיצד התעצבה אצלו השקפה כה עקומה על הלקח של השואה?
מאות המחנכים שהשתתפו בהשתלמות בשבוע שעבר קיבלו את התשובה הברורה: הוא ספג את זה ביד-ושם.
