“וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם” (שמות יג,יח)
רש”י: אחד מחמישה יצאו
“ברור שאני לא יוצא! צריך הרי להיות משוגע כדי לעזוב את המקום שגדלת בו, לזנוח את מה שאתה מכיר כבר דורות כל-כך טוב, וללכת אחרי איזה זקן תמהוני שהגיע ממדין, אל המדבר. תבין, אני בן אדם עם אחריות. יש לי משפחה, תשעה ילדים, אני צריך לחשוב על העתיד שלהם. להגיד לך שהכול מושלם כאן במצרים? לא. אבל ככה זה בחיים, ידידי, אין מקום בעולם שאין בו חסרונות. זה נכון שהיו תקופות יותר קשות, היו גזירות ואפילו השליכו תינוקות ליאור, אבל כל זה היה זמני. כמו גל שעובר וממשיכים הלאה. בסך הכול, כיהודים תמיד ידענו לראות את הטוב בכל דבר, וחייבים להודות על האמת שרוב השנים שלנו במצרים היה דווקא לא רעות בכלל. יש אוכל, מזג האוויר נוח, והכי טוב – הנילוס שנותן לך כל השנה מים בלי הגבלה. איפה עוד בעולם תמצא לוקסוס כזה, אה? בכנען?! פחחחחחחח. זה המקום, שלנו, ידידי. מצרים! כאן נולדנו וכאן נמות. אין לנו ארץ אחרת. אני בוחר להישאר”.
___________________________________________________
“אל תראי אותו ככה. זה לא שהוא תמיד כועס. בתקופה האחרונה היה לו פשוט קצת לחץ בעבודה. הוא גם היה קצת עצבני אתמול כי מישהו דפק לו את האוטו בחניה, אז בסוף הוא הוציא את זה עלי. זה סתם שטויות. עשו לי ארבעה תפרים קטנים ואמרו לי לחזור עוד שבוע להוציא. סיפרתי להם שהתנגשתי בטעות בדלת של הארון מטבח והם לא שאלו יותר מידי שאלות.
והסימנים הכחולים? סתם, זה כבר ישן. הוא לא כל-כך אהב את מה שבישלתי בשבת הקודמת, ואת יודעת, הקטע של האוכל קצת רגיש אצלו אז הוא השתולל. אבל בסוף הוא גם ביקש סליחה, וגם הביא לי מתנה ליום הולדת. כשאני בהריון, נגיד, הוא ממש משתדל לשלוט על עצמו ולא להרביץ, למרות שאז הוא מוציא את זה בעיקר על הילדים. הוא אומר שזה חשוב בשביל החינוך שלהם ואפילו בתורה כתוב “חושך שבטו – שונא בנו”.
הרבה חברות אמרו לי שאני צריכה לעזוב אותו, אבל מה אני אגיד לך, אנ’לא מסוגלת. הוא הבעל שלי! תביני, אנחנו כבר 13 שנה ביחד וגידלנו שלושה ילדים. אני יודעת שיש לו חסרונות, אבל ככה זה בחיים, אין בעל מושלם וגם אני יש לי הרבה חסרונות. אני יודעת שאם מתאמצים אפשר למצוא בו הרבה דברים טובים. חוץ מזה, אני?! בגילי?! להתגרש?! מה נראה לך, שמישהו ירצה בכלל להסתכל עלי אחרי זה?!”.
______________________________________________
“כמה הודעות ווצאפ אני מקבל ביום? וואלה, קשה לומר. בקושי את הקבוצות שאני חבר בהן אני מסוגל לספור. זאת של המשפחה שלי וזאת של המשפחה של אשתי. זאת של הגיסים וכמובן של החברים מהעבודה. יש את קבוצת ההליכה, הבניין, בית הכנסת, זאת של הגבאים, של ועד הורים, ובטח יש עוד כמה שפספסתי. שלא לדבר על כל הקבוצות שצירפו אותי בלי שביקשתי בכלל. אבל אתה הרי יודע איך זה, לא נעים לך לעזוב פתאום כמו איזה סנוב. ועוד לא אמרתי מילה על הג’ימייל שלי שמפוצץ במלא הודעות שמחכות לי מאנשים שצריכים תשובה. המזל הוא שיש לי אפשרות לענות למייל גם בסלולארי. ככה אני יכול לנצל את הזמן. כשאני הולך לבית כנסת, בתור בסופר או בבית כשאני עם האישה והילדים. לפעמים אפילו תוך כדי השיעור בדף היומי כשמישהו שואל את הרב שאלה אני מספיק לענות לאיזה מייל. ככה אני, מגיל צעיר חי על 120 קמ”ש ומשתדל להיות אפקטיבי כמה שיותר. מזל שיש לפעמים שבת שנותנת לך קצת רוגע. הזדמנות להסתכל לילדים שלך בעיניים ולראות קצת את השמים. גם אז לפעמים מתוך הרגל אני שולח את היד לכיס כי נדמה לי שהרגשתי רטט, ואז נזכר ‘איזה קטע. בכלל שבת היום,חחחחחח’. מה איתך, אחי, אתה מכיר את ההרגשה הזו?”.
_____________________________________________________
לא מרבים לדבר על הנתון הזה למרות שהוא אולי הדבר המזעזע והמפחיד ביותר בכל סיפור יציאת מצרים.
הרוב פשוט לא רצו לצאת!
הם העדיפו להישאר במקום הישן, באזור הנוחות המוכר, על פני הליכה אחרי משה אל המדבר בדרך לארץ לא נודעת.
אפשר לחקור ולנתח ולהעלות הרבה השערות מה עצר אותם ומה גרם להם להמשיך ולדבוק בבית העבדים.
אך למרבה הצער אנחנו לא צריכים להרחיק לכת. את התשובות נוכל לדלות ישירות מן העולם שלנו.
אין אחד או אחת מאתנו שלא מתמודד בכל מיני חזיתות מחייו עם כל מיני סוגים של ‘פרעה’ ו’מצרים’.
והשאלה הגדולה שמרחפת באוויר היא – מה יגרום לכך שאצלנו זה יהיה אחרת?
האם אנחנו נהיה מן ה-80%, הרוב הגדול שהעדיף להישאר, או שנצליח להיות בין המעטים שהצליחו לבחור לעשות את השינוי, להתגבר ולצאת?
