כשהילד מתעקש – “אז למה לכולם יש?!”

אם אתם הורים אין מצב שלא שמעתם מתישהו את אחד המשפטים הבאים: “אז למה לכולם בכיתה שלי כבר יש _______ (השלימו את החסר) ורק לי לא?” או “למה לכל הילדים מרשים בשבט לחזור הביתה באחת בלילה ורק לי אתם עושים בעיות?!”. מכירים? נתקלתם? מסתבר שכן. שיטת ה”כ-ו-ל-ם” הנ”ל מפורסמת להפליא בין הילדים ואפקטיבית להפליא אצל ההורים. הרי אף אחד מאיתנו לא רוצה שיורש העצר היקר שלו יישאר האחרון בכיתה שאין לו סמארטפון חדיש, או שיתייחסו אליו בזלזול רק בגלל ההורים ה’שמרנים’ וה’פחדנים’ שלו. ושוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו שולפים את האשראי וקונים מוצרים שאנחנו לא רוצים או מתירים דברים שאנו יודעים שלא יעשו טוב לילד שלנו. לא קל להתעקש על עמדתך מול הלחץ המתגבר והנדנודים של הילדים, ובמוקדם או במאוחר ההורים מרימים ידיים ונכנעים.

לא נעים לומר אבל יש סיכוי לא רע שאת השיטה המבריקה הנ”ל הגאונים הקטנים למדו בכלל מאיתנו. מתי? אל תגידו שאתם לא זוכרים. זה היה כשהוא (או היא) היה בן ארבע וקם בוקר אחד במצב רוח קרבי והודיע שהיום לא בא לו על בגדים ולהתלבש זה לא בקטע שלו. מה עושים במקרה מביך שכזה?

ההורים הלחוצים והממהרים לא היססו לרגע ושלפו אוטומטית את נוסחת הקסם: “אתה לא יכול ללכת לגן עם פיג’מה, חמוד. כ-ו-ל-ם יבואו עם בגדים. אתה רוצה שכולם יצחקו עליך?!”. וזה עבד! תוך תשעים שניות הברנש הקטן היה עטוי במיטב המחלצות, וההורים המרוצים אחזו בידו צועדים אחר כבוד לגן כשהוא לבוש כמו כולם.

דא עקא שאת המסר הסמוי מן הסיטואציה הוא לא פספס. יום אחד כשהוא יהיה בן 15 וההורים יתקלו בו בחצר המועדון בישוב מעשן נרגילה יחד החבר’ה, וירימו גבות בתמיהה, הוא יסביר להם בטבעיות: “מה אתם רוצים? כולם פה מעשנים. אני לא להיות אחרת מכ-ו-ל-ם…”.

“כאן גרים משפחת לוי”

ובכל זאת, מה עושים כנגד הג’וקר הזה? כיצד מתגוננים מול נשק יום הדין שמערטל אותנו שוב ושוב מעקרונותינו ההוריים? לטובת כל האבות והאמהות המבולבלים נציע כאן ארבעה טיפים שימושיים:

א.    אל תאמינו! – סרבו בעקשנות לקבל את הטענה “לכולם בכיתה שלי כבר יש” ודרשו הוכחה אמפירית. “למי יש? תן לי שמות, אני רוצה לבדוק”. בירור קצר בקבוצת הווצאפ של ההורים או טלפון למחנכ/ת הכיתה עשוי לגלות, שמשפט הקסם נאמר השבוע בעוד 31 בתים של שאר ילדי הכיתה, ובפועל רק חלק קטן מהם אוחזים במכשיר המדובר.

ב.    “זו המדיניות שלנו” – אני מכיר אבא שבכל פעם שהבן שלו מנסה להפעיל אליו את השיטה הוא מזמין אותו אל דלת ביתם ומצביע על השלט שמתנוסס עליה ‘כאן גרים בכיף משפחת לוי’. “אתה רואה מה כתוב פה, מתוק? כשזה יהיה ‘משפחת כ-ו-ל-ם’ תעשה מה שכולם עושים. כל עוד זה ‘משפחת לוי’ – אלו הכללים של המשפחה שלנו!”.כלומר,גם אם בבתים אחרים הורים מרשים לילדים שלהם (מסיבות מוצדקות או שלא) דברים מסוימים, אתם כהורים מכירים הכי טוב את הילד שלכם ויודעים מה נכון בשבילו. ייתכן שלפעמים נהיה מוכנים לאפשר דברים מסוימים (כל עוד אינם מנוגדים ל’קוים האדומים’ שלנו) כדי לא לגרום לילד להרגיש חריג בין חבריו, אך עדיין לא כל דבר בא בחשבון גם אם הוא קיים אצל אחרים.

ג.     לעשות מהמניע הנכון – להיזהר לא להעביר לילדים מסר שגוי כאילו יש לעשות דברים ‘כדי להיות כמו כולם’. לחנך אותם לעשות דברים מתוך מחשבה ובחירה ולא כדי לרצות אחרים או להתאים את עצמך אל הסביבה.

ד.     בומרנג – להשתמש בעצמנו בשיטה הזו אבל הפוך. לגבש מדיניות אחידה עבור כלל הורי הכיתה/השבט וכו’ ולבוא אל הילדים בהודעה “כל ההורים החליטו שלא מגיעים לפעולות בסניף עם טלפונים. ככה קבעו, מה אתה רוצה, שההורים האחרים יכעסו עלי? אני לא יכול להיות שונה מכ-ו-ל-ם…”.

אחרי כל זה מגיע כמובן העיקר: אחריותנו כהורים היא לחנך ולהדריך את הילדים מתוך מחשבה מה באמת הדבר הנכון והטוב עבורם. מה יעזור להם להתקדם ולהתפתח כמו שצריך ולא יפריע להם, חלילה. חשוב שיהיה תיאום בין ההורים (!) ושאת המדיניות המשותפת הם ישדרו בבהירות ועקביות ובעיקר בנחישות, תוך מציאת הזמנים המתאימים ליצירת דו-שיח ולהסברה מתאימה לילדים. בהצלחה!

המאמר יפורסם בעלון ‘שבת בשבתו’