שלום יהונתן

"אני מודה, הפרתי את החוק. אך לומר לך את האמת, מעדיף אני להעלות רקב בכלא, מאשר לשבת חס וחלילה שבעה על מאות אלפי ישראלים, שעלולים היו למות בגלל פחדנותי…” - כמה מחשבות לרגל שיחרורו מן הכלא של יהונתן פולארד אחרי 30 שנה

שלום יהונתן.

10,956 ימים של סיוט הגיעו לקיצם.

שלושים שנה, כמחצית מחייך, היית נעול מאחורי סורג ובריח. היית נתון בתנאים איומים ובסבל נוראי, כשאתה מתעקש לשרוד ולהמשיך להאמין כנגד כל הסיכויים.

ביום שישי האחרון נפתחו שערי כלא באטנר שבצפון קרוליינה ואתה זכית להתאחד לראשונה עם אשתך המסורה, אסתר, שממתינה לך בגעגועים כבר 22 שנה.

הסיפור שלך, יהונתן, הוא טרגדיה איומה שיש בה הרבה נקודות אפלות של אדישות, נקמנות, בגידה ואכזריות, שמתוכן מפציע אורך הגדול באופן מעורר השתאות.

לא גדלת בבית דתי, אבל ה-DNA היהודי שלך לא איפשר לך לעמוד מנגד כאשר ראית שמישהו בסכנה ויש באפשרותך להצילו. במהלך עבודתך במודיעין של הצי האמריקני נחשפת למידע מסווג שהיה קשור באופן קריטי לביטחונה של ישראל והוסתר ממנה בניגוד להסכמים שבין המדינות. ביוזמתך יצרת קשר עם שירותי הביון הישראלים והעברת להם מידע יקר ערך ששימש בין השאר להיערכות הגנתית מפני נשק להשמדה המונית של מדינות ערב ולמבצעים חיוניים לחיסול הטרור.

המחיר ששילמת על כך היה כבד מנשוא. מחיר שלא שילם אף אדם מ-ע-ו-ל-ם על מעשה אצילי וטוב כל כך. אתה קרוי, יהונתן, על שמו של האדם הגדול שאולי אין נאמן ממנו בתנ"ך. יהונתן בן שאול. מי שהיה מוכן לוותר על כס המלוכה ועל הכבוד והעושר הכרוך בו, למען מי שהאמין שראוי ממנו להיות למלך על ישראל – דוד בן ישי.

ולמרות שאתה, יהונתן, היית כה נאמן, ברגע האמת התברר שכולם הפנו לך עורף. מפעיליך הישראלים, אנשי השגרירות בוושינגטון, המימסד היהודי בארה"ב, ואפילו מדינת ישראל שלמענה עשית את הכול, סירבה להכיר בך כסוכן שלה עד שהוכרחה לכך על ידי בג"צ רק אחת עשר שנים מאוחר יותר.

נערך לך משפט מהיר ובניגוד לסיכומים על עיסקת טיעון הוטל עליך עונש נורא – מאסר עולם עם המלצה שלא לשחררך לעולם. התובע הכללי העז לעמוד אז על הבימה ולהכריז ביהירות שאתה לא תראה עוד את אור השמש…

היית, יהונתן, האדם היחיד בהיסטוריה האמריקנית שנידון לעונש כזה על ריגול עבור מדינה ידידותית, ובפרט שלא גרמת כל נזק לארה"ב. העקשנות, שלא לומר אכזריות, שהתגלתה כלפיך דווקא אצל בת בריתנו הגדולה היכתה רבים בהלם. גם כאשר אביך, הפרופ' מוריס פולארד, גסס ממחלה סופנית, לא איפשרו לך לשהות לצידו ברגעיו האחרונים ולהשתתף בהלוויתו.

במשך שנים ריצית את העונש בבידוד מוחלט בכלא מריון, שלוש קומות מתחת האדמה, מאחורי 13 מנעולים. במשך אותן השנים לא ראית פרח, עץ או אפילו אור יום. ולמרות כל זאת המשכת לשאת ראש באמונה ובתקווה וכעבור שנים הסברת במכתב מהכלא מה בדיוק היה הדבר שהניע אותך:

"…האם היה עלי לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר שעה שסכין ננעץ בגבה של ישראל? איזה יהודי יכול היה לנהוג כך? כן, אני יודע שרבים מבין היהודים בארה”ב זועמים על אשר עשיתי. בשום אופן, הם מייללים, אסור היה לך לסכן את מעמדנו כאן בהפגנת נאמנות כזאת לישראל. ומה היה עלי לעשות? לתת לישראל להתמודד לבדה? אני מודה, הפרתי את החוק. אך לומר לך את האמת, מעדיף אני להעלות רקב בכלא, מאשר לשבת חס וחלילה שבעה על מאות אלפי ישראלים, שעלולים היו למות בגלל פחדנותי…”.

 

כשלפני שנה וחצי, יהונתן, עלה הרעיון לכרוך הסכמה ישראלית לשחרורם של מחבלים רוצחים לטובת המשך המשא ומתן עם הפלשתינאים, עם שחרורך – בגבורה בלתי נתפסת התנגדת בנחרצות! סירבת להתייצב לבדיון בוועדת השחרורים שהזמינה אותך לראיון.

 

בערב שבת פרשת "ויצא", גם אתה, אחינו האהוב, זכית לצאת לחירות.

בפעם הראשונה זה 30 שנה, לשבת ליד השולחן לצד רעייתך ולקדש על היין.

בפעם הראשונה זה 30 לטעום את טעמה של שבת אחרת ולחוש בה כפי שהתפללנו עליך כל השנים שתזכה למנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה, מנוחת שלום ושלווה והשקט ובטח.

אחינו האהוב, נברך אותך בבריאות ובאריכות ימים. שהקב"ה יראה את מסירותך ונאמנותך ויזכה אותך להיות כאן, איתנו, בארץ שכה אהבת ושלמענה הקרבת כל כך הרבה.

 

שיר מיוחד שהופק באולפנית ישורון ובו 1200 בנות מצדיעות ומבקשות את שחרורו המלא של יהונתן ושובו לארץ:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *