מי שמכיר אותי מבחוץ יכול פשוט לקנא בי. בחור צעיר ומצליח, קריירה מבטיחה, משפחה מקסימה, וכל זה כשאני עוד לא בן שלושים. תגיד אתה, אפשר לבקש יותר? ובכל זאת, אני מרגיש בתוכי שמשהו חסר. קשה לי לשים את האצבע על העניין אבל כבר תקופה ארוכה שזה מטריד אותי. אופס, סליחה שקפצתי לסוף. אנסה לעשות את זה מסודר יותר. תראה, הייתי בשיעור ה’ כשהכרתי את נעמה. הסדרניק טיפוסי, גולנצ’יק מצטיין, ראש חזק ותוכניות גדולות לעתיד. היא בדיוק סיימה שנתיים שירות ושנה מדרשה, חובבת טיולים ובישולים, חמודה וזורמת. ידיד משותף הכיר בינינו. הקשר התקדם במהירות, האהבה התחילה לפרוח והחלטנו ללכת יחד לבר-אילן. אני במשפטים והיא בפסיכולוגיה. אחרי חצי שנה התחתנו. היו לנו חלומות יפים לבית שנבנה יחד ולמשפחה שנקים.
מאז חלפו כמה שנים. שנינו סיימנו את הלימודים והשתלבנו בשוק העבודה. אני הצטרפתי למשרד עו”ד פרטי ואני מצליח בו מאוד, ונעמה עובדת בשירות הפסיכולוגי ומתמחה בילדים. נולדו לנו גם שניים מתוקים משל עצמנו – נועה ועידן.
עד כאן באמת הכול נראה דבש. אבל ברגע הזה כשאני מסתכל אחורה על מה שעבר עלינו בשבע השנים האחרונות, נדמה לי שמשהו קרה לי. השתניתי. אולי נשחקתי. התברברתי טיפה בדרך אם אתה מבין למה אני מתכוון. כשלמדתי בישיבה היו לי לא מעט מחשבות על איך ייראו החיים בעתיד. איזה מין בן-אדם אני רוצה להיות, איזה מקום התורה ואלוקים יתפסו בחיים שלי. היה ברור לי שלפתוח את הבוקר בתפילה במניין זה דבר בסיסי, ושדף יומי בערב זה לא משהו שארצה לוותר עליו. לנעמה ולי היו לא מעט שיחות ‘רוחניות’ ובתור בוגרת מדרשה היא אהבה מאוד שיעורים בחסידות והתוועדויות אל תוך הלילה.
אלא שמאז הרבה מים זרמו בירדן. שנינו עזבנו את החממה של הישיבה והמדרשה וקפצנו למים העמוקים של העולם האמיתי. השוק הראשון היא האוניברסיטה. שלא תבין לא נכון, זה לא שהיינו חרדים או משהו. ממש לא. שנינו גדלנו בבתים דתיים פתוחים וליבראליים. ובכל זאת המפגש הקרוב עם החברה החילונית הזיז אצלנו משהו. אני חושב שיותר מאשר ההשפעה האינטלקטואלית של מרצים או קורסים בנושאים ‘בעיתיים’, אלה היו חיי החברה התוססים. השיחות על הדשא, ארוחות הצהריים המשותפות בקפיטריה, הבילויים הליליים. גם נעמה וגם אני טיפוסים מאוד חברותיים, ופשוט זרמנו עם החבר’ה. נכון, היו לנו את הגבולות שלנו בתור אנשים דתיים, אבל כנראה שעם הזמן גם הם הלכו והתרופפו. תבין, כשכולם הולכים להופעה או יוצאים למסעדה אתה לא יכול להיות כל הזמן הדוס המעצבן שעושה בעיות, לא ככה?
השלב הבא היה העבודה. אין מה לעשות. מי שרוצה להתקדם, לתפוס עמדות מפתח, להגיע לטופ, חייב להשקיע ולהתמסר. לפחות בשנים הראשונות. די מהר הרגשנו איך שעות העבודה המטורפות והעומס שמלווה אותנו גם הביתה מכרסמים בזוגיות שלנו. ניחמנו את עצמנו שזה רק בתחילת הדרך ושתוך כמה שנים זה ישתפר. ובכן, זה לא קרה. יותר מזה – בדיוק אז הופיעו הילדים. תראה, אני מודה לאלוקים על המתנה הגדולה הזו, ואני מאחל לכולם כאלו ילדים בריאים ויפים. אבל נרצה או לא, גם הם דורשים את שלהם. בזמן, בתשומת לב, בהשקעה…
והשנים עוברות ויום אחד אתה קם ומגלה שכבר שבוע שלם לא יצא לך להתפלל שחרית במניין כמו בן אדם. אתה מניח תפילין בחמש דקות, חוטף משהו לאכול ויוצא במהירות כדי לא להיתקע בפקקים. בסוף היום אתה גורר את עצמך איכשהו לערבית אבל כבר לא טורח להישאר לדף היומי כי באמת אין לך ראש לזה אחרי היום המטורף שעברת (וחוצמזה סתם מפדח לנקר ככה על הגמרא מול הפרצוף של הרב…). אם פעם קיוויתי שאלוקים יתפוס מקום מרכזי בחיים שלי ויהיה נוכח בחיי היומיום שלי, עכשיו אני פוגש אותו בעיקר בשבת. יודע מה, אולי גם זה לא. בית הכנסת שלנו מזכיר יותר מועדון דיבורים וקריאת עלונים מאשר מקום של תפילה.
כשאני חושב על זה שוב יכול להיות שגם להשפעה של הסביבה היה חלק במה שעבר עלינו. אני רואה למשל את נעמה. בתחילת הקשר שלנו היה די ברור לה שהיא מתכוונת לכסות את הראש אחרי החתונה. אני אפילו זוכר פעם אחת שהיא גררה אותי איתה לבחור יחד אביזרים אופנתיים שיעשו את זה יפה. אחרי החתונה היא החליטה שזה קשה לה מידי ושהיא תתחיל מחצי כיסוי ראש ואחרי זה נראה. לפני שנתיים היא כבר ויתרה עליו לגמרי והיום גם לבית כנסת היא הולכת עם איזה סרט סמלי. אבל זה לא רק זה, כל הקטע של ההלכה הלך ונעשה אצלנו נזיל ומעומעם. אני נזכר בטיול לאיטליה כשראינו שלהתעקש למצוא בכל מקום אוכל כשר הופך להיות ממש מעיק ופשוט הורס את הכיף של הטיול. אז ויתרנו. תראה, ברור שלא נאכל משהו שאנחנו יודעים שהוא לא כשר אבל כל עוד לא מדובר במשהו בשרי החלטנו שאנחנו זורמים. כאילו, מה כבר יכול להיות בעייתי שם? עם הזמן זה התפשט לתחומים נוספים, וכשאני נזכר היום בחברותא היומית שהיתה לי בימי הישיבה במשנה ברורה ובהתלהבות שהיתה אז על כל הלכה חדשה שגיליתי פשוט בא לי לבכות.
בשבוע הבא אני מחליף קידומת וחוגג שלושים. עדיין צעיר, כך אומרים כולם, העתיד לפניי ואין ספק שעוד אגיע רחוק. בתוכי אני מרגיש קר ויבש. מתפקד ביעילות, מתקתק עניינים, אבל הרוח שהיתה לי הלכה קצת לאיבוד. מה אתה אומר? אתה מבין על מה אני מדבר? ברור לי שיכול להיות אחרת! אני יודע שאני לא מוכן להסתפק במצב הנוכחי. תגיד, יש לך אולי איזה רעיון בשבילי?
________________________________________________________________
הקטע האחרון הוא חלק ממונולוג של דביר, צעיר דתי-לאומי. התחושות וההתמודדויות שהוא מתאר משותפות לרבים, וקיבלנו עליו לא מעט תגובות, הצעות ובקשות לפתרונות.
המפגש עם החיים, עם עולם הצבא והאקדמיה, עם העולם התרבותי המערבי שאנו חיים בתוכו ועם חיי עשיה בתוך עולם חומרני, יוצרים סערה גדולה שמטלטלת, סוחפת ולעיתים מטביעה צעירים רבים מלאי חלומות נפלאים ורצונות גבוהים. נוסף לזה המכבש של השגרה ועומס החיים האופייני לעולם המודרני נותנים את אותותיהם וגורמים לכרסום מתמשך בעולם הרוחני, המשפחתי והזוגי שלנו.
אז מה הפתרון?
ראשית, נאמר שאין לנו פתרון להציע. המושג ‘פתרון’ שייך לתחום בעיות באלגברה יותר מאשר לאתגרי החיים. שם, יותר משקיימים פתרונות, נדרשת התמודדות נכונה ומתאימה עם האתגרים העומדים בפנינו. ננסה להציע כמה כיוונים בעניין.
א. הכנה מתאימה – לצאת אל החיים מצוידים במטען מלא. האם שנות התיכון/ישיבה/אולפנה ממלאות את הפונקציה הזו באופן משביע רצון? לא בטוח. האם השנים בישיבת ההסדר או המדרשה משלימים את החסר? קשה לתת על כך תשובה חד-משמעית. מכל מקום חלק מן המכוונות בשנים היקרות בהן אדם זוכה להסתופף בצילו של בית מדרש צריכות להיות מוקדשות להכנות שונות לקראת היציאה אל החיים.
ב. “קביעת עיתים” – לתת מקום קבוע בסדר היום ללימוד תורה. יש היום ארגונים ואתרים רבים המספקים שירותים מוכנים של דף יומי להאזנה, רמב”ם יומי, משנה יומית וכו’. חוברות מוכנות ומבוארות ללימוד קבוע, אפילו קצרצר. לא מזמן פגשתי זוג חמוד שערכו סיום על קיצור שולחן ערוך. הם למדו אותו בארוחת ערב כל יום במשך חמש דקות…
ג. להילחם ב’ניתוק העולמות’ – התפיסה היהודית אינה מכווצת ודוחקת את אלוקים לתוך בית הכנסת בלבד, אלא נפגשת איתו בכל מרחבי החיים. בין אם את/ה עורך-דין או רופאה, איש מחשבים או עובדת סוציאלית, מורה או עקרת בית – העשייה היומיומית היא חלק מהשליחות שלנו בתיקון העולם וממילא שייכת לגמרי לעבודת ה’. לתפיסה הזו יש השלכות רבות על ההתנהלות השוטפת כמו גם למוטיבציה לקום בבוקר לעוד יום של עבודה.
ד. “טובים השניים” – אנחנו לא לבד בהתמודדות הזו וכדאי לנצל את מכפלת הכוח והתמיכה ההדדית שאפשר לשאוב מבן הזוג (לנשואים) או מחבר/ה טוב/ה או שותף לדירה (לרווקים). המחויבות שיוצרת חברותא היא נכס יקר, כמו גם נקודת המבט של מישהו אחר ממני שיכול לשקף לי את מצבי ולומר מילה מחזקת או מכוונת בעת הצורך. כמובן שיש גם ערך מיוחד בחבורות גדולות יותר. הוקמו לא מעט קבוצות לימוד ושיח של ‘מפגש מוצ”ש’ וכדו’ של צעירים שלומדים ודנים יחד פעם בשבוע, ויוצרים לעצמם מרחב רוחני להעצמה משותפת.
ה. “בלכתך בדרך” – רבים מבלים לא מעט שעות בשבוע בנסיעות ובפקקים בדרך לעבודה, לקניות ולסידורים. במצטבר מדובר בנפח זמן עצום ויקר שכיום ניתן לנצלו בקלות לשמיעת שיעורי תורה שאפשר להוריד מהאינטרנט על דיסק און קי שמוכנס לרכב. יש לא מעט אנשים שהספיקו לסיים ש”ס בבלי בהאזנה לדף יומי בזמן פקקי הבוקר! כנ”ל לגבי עבודות שוטפות בבית שאפשר לעשות לפעמים תוך כדי האזנה פוריה.
ו. “אנשי המחר” – נטיה אנושית מוכרת היא לדחות למחר, או כמאמר הפתגם ‘אל תדחה למחר את מה שאתה יכול לדחות למחרתיים…’ – “עכשיו אני בתקופה מה זה עמוסה. יש לנו את כל מבחני הסמסטר/אני חייבת להגיש את הפרוייקט/לגמור את העבודה/לעבור את ההריון וכו'”. ובכן, חברים – יש כאן בשורה טובה ובשורה רעה. הטובה היא שתקופת העומס אכן תעבור. הרעה היא שזו שתבוא מיד אחריה לא בטוח תהיה קלילה יותר. “אל תאמר לכשאפנה אשנה, שמא לא תיפנה”, אמרו רבותינו (אבות ב,ד). בחיים דבר רודף דבר ואם נוותר כל הזמן על היום הנוכחי, אנו עלולים לגלות יום אחד שהרבה ‘מחר-ים’ כבר עברו והיום הנכסף עוד לא הגיע…
ז. “ואני תפילה” – לגברים שבינינו – המאמץ לפתוח את היום בתפילה במניין ולמצוא את הזמן לעצור מתישהו בצהריים ושוב בסוף היום לתפילה בבית כנסת עם עוד עשרה יהודים – חשובה ומשתלמת. היא נותנת מרחב נשימה והטענת מצברים. גם לנשים הפטורות ממניין, לא לוותר על ההזדמנות היומית לעמידה מול ה’.
ח. לשים גבולות – לצד ההתמלאות החיובית לדעת גם לסנן ולוותר על תוצרי תרבות שעלולים לקלקל ולהרחיק אותנו מהמקום הטוב שאנו רוצים. הצפיה והגלישה צריכה להיות מבוקרת וממותנת תוך מוכנות לדלג או לסגור דברים לא מתאימים.
ט. “עשה לך רב” – למצוא כתובת רוחנית, דמות תורנית שאפשר לפנות אליה בשאלות והתייעצויות, בעניני הלכה והחיים בכלל. מישהו נגיש ומאיר פנים שאתם מתחברים אליו, ויוכל להוות נקודת משען חיצונית מרוממת.
אלו כיוונים בסיסיים שנוגעים בעיקר לתחום הרוחני. כמובן שהמרחב המשפחתי והזוגי דורשים התייחסות משלהם כדי שלא יפלו שבי בידי השיגרה והשחיקה ותתרחש בהם כל הזמן תסיסה חיובית וצמיחה.
יש לכם רעיונות והצעות נוספים? שתפו אותנו בבקשה בתגובות
