המאבק על הקומה השניה: בין צוק איתן למחמוד ומורל

למי שעוד שגה בתקוות שאחרי החודשיים האחרונים דברים ייראו לגמרי אחרת והאחדות תמשך, באה חתונתם של הזוג המעורב והטיחה את האמת בפנים. אנחנו עם אחד או חברה שסועה?

בעל אולם השמחות 'שמש אדומה' בראשון לציון לא היה יכול לאחל לעצמו פרסום גדול מזה. מדינה שלימה עודכנה באירוע החגיגי שהתקיים אצלו ביום ראשון השבוע כשמחמוד מנסור מיפו, נשא לאישה את מורל מלכה. לא היה כלי תקשורת אחד בארץ שהרשה לעצמו להחמיץ את 'חתונת השנה', כשמחוץ לאולם מתגודדים מאות תומכים ומפגינים הנושאים שלטים וזועקים "האהבה תנצח", מצד אחד, ו"התבוללות היא שואה", מהצד השני.

 

קסם האחדות

יכול להיות שהשבועות האחרונים גרמו לנו קצת להתבלבל. גלי האחווה והערבות ההדדית ששטפו אותנו בעת המערכה בדרום יצרו תחושה מדהימה של אחדות ישראל. מה שהתחיל במבצע 'שובו אחים' והמשיך ב'צוק איתן' היה משב רוח מרענן ומטהר בתוך היומיום הישראלי הדביק, המתלהם והכוחני. זכינו להרגיש את טעמם המשכר של פטריוטיות וגאווה לאומית, ציונות וכלל-ישראליות, ובשמחה התמכרנו לתחושות הנעימות הללו.

כמובן שאנו מאמינים בכל ליבנו שזו אינה אשליה או אפיזודה חולפת. מה שראינו לנגד עינינו משקף את הטבע העמוק וה-D.N.Aהרוחני של עם ישראל. אך יחד עם זה, אנו יודעים שיש כברת דרך ארוכה בין הפוטנציאל לבין המימוש השלם שלו. עוד בטרם התפזר עשן המבצע מיהרו להישמע בתקשורת קולות ביקורתיים ומאשימים הקוראים לחשבון נפש והקלחת הפוליטית החלה לבעבע במשנה מרץ.

למי שעוד שגה בתקוות שאחרי החודשיים האחרונים דברים ייראו לגמרי אחרת, באה חתונתם של הזוג המעורב והטיחה את האמת בפנים. הקריאות הפומביות של ארגון להב"ה (למניעת התבוללות בארץ הקודש) לבוא להפגנה שתשבש את החתונה הערבית-יהודית, עוררו נחשול של תמיכה ואהדה כלפי הזוג הצעיר, ואישי ציבור רבים ובראשם נשיא המדינה, מיהרו לאחוז מיקרופון בידיהם ולגנות את ה'ההסתה לאלימות ולגזענות' ולאחל מזל טוב ורוב נחת כי 'האהבה היא מעל הכול'. אז מה קורה כאן בעצם? עם אחד או חברה שסועה? ישראליות או התבוללות?

 

ממלחמת קיום למלחמת זהות

כשעם ישראל החל לשוב לארצו לפני כמאה שנה הוא נאלץ להיאבק על עצם קיומו. להתמודד עם הקדחת והשממה מצד אחד, ועם שלטון העוין והפורעים הערבים, מהצד השני. יום הכרזת המדינה היה היום בו נפתחה מלחמת העצמאות, וצבאות ערב לא הסתירו לרגע את כוונתם לסיים את מה שהיטלר לא הצליח. בחסדי ה' ובזכות מסירות נפשם של אלפי יהודים, ניצחנו כנגד כל הסיכויים, ומדינת העם היהודי הפכה לעובדה מוגמרת. הצלחנו להפוך את הארץ השוממה לגן עדן פורח, ולבנות כאן מעצמת היי-טק בעלת עוצמה כלכלית, צבאית, חקלאית ותרבותית מעוררת קינאה. אנו סוחרים ומייצאים טכנולוגיה וידע לכל העולם ומיליוני תיירים פוקדים את הארץ מידי שנה. השלב הראשון הסתיים ללא ספק בהצלחה מטאורית.

אלא שכאן מגיע השלב השני, והוא כרוך באתגר קשה ומורכב הרבה יותר. מלחמת הזהות. כי אל תוך הגוף המופלא צריכה גם להיכנס נשמה, ואחרי שלבי הילדות הראשוניים מגיע גם שלב ההתבגרות וחיפוש הזהות והדרך. האם באנו לכאן להקים את 'שוויץ של המזרח-התיכון' ואי פסטוראלי של שקט בתוך מרחב ערבי גועש, או שהייעוד שלנו גבוה הרבה יותר – 'ממלכת כוהנים וגוי קדוש' שתהיה מגדלור של מוסר וערכים לאנושות כולה וחברת מופת ש'תתקן עולם במלכות שד-י'? זוהי שאלת המפתח המתבררת במדינת ישראל בתקופה הזו, והיא מזמנת לפתחנו שאלות יסוד: מהי משפחה ומהי תרבות? מהו אדם והאם יש הבדל בין עם לעם? מי ייקבע את ערכי צה"ל ומהי תפיסת העולם שתנחה את קברניטי המדינה? פולמוס החתונה של הזוג המעורב הוא רק סעיף קטן בתוך המאבק הגדול הזה.

 

המבדיל בין ישראל לעמים

האשמת הצד השני ב'גזענות' הפכה להיות כלי שימושי להפליא בידי כוחות מסוימים, המנסים לחסוך באמצעותה את הצורך בהתמודדות עם העמדה הנגדית. ברגע שסימנת את העומד מולך כ'גזען', הרי שאוטומטית הוא מתוייג כחשוך, פרימיטיבי וסכנה לדמוקרטיה, ומצווה להשתיק ולאסור אותו, וכמובן שאנו פטורים מלדון בטענותיו לגופן.

האם היהדות גזענית? התשובה היא כן ולא. תלוי איך מגדירים גזענות. אם הכוונה היא להשקפה הנפסדת (שכדוגמתה מצאנו אצל הנאצים ודומיהם) שדורסת, משפילה ומנצלת את כל הגזעים ה'נחותים' האחרים, הרי שהתשובה היא 'לא' נחרץ. עם ישראל מאז ומעולם חש אחריות עצומה כאח גדול ("בני בכורי ישראל", שמות ד,כב) כלפי שאר העמים, ומחויבות להשפיע ולהקרין עליהם את דרך הטוב והישר. באלפי שנות היסטוריה הוא עשה זאת בהצלחה לא מבוטלת, למרות כפיות הטובה והעוינות של הגויים כלפיו. התנ"ך ועשרת הדיברות שלנו הפכו להיות הקוד המוסרי הבסיסי של רוב האנושות הנאורה.

אך האם הרצון להיות ל'אור לגויים' כרוך בטשטוש ההבדלים ומחיקת הזהויות המבחינות בין עם לעם? בוודאי שלא. "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה". בעולם פוסט-מודרני, 'כפר גלובאלי' המתהדר במחיקת המחיצות ובניתוץ אמיתות ואמונות, עם ישראל ממשיך לדבוק באמונתו, היודעת גם להבדיל, להבחין ולתת לכל דבר את המקום הנכון שלו. אישה אינה זהה לגבר, שבת אינה כמו יום חול ועם ישראל אינו ככל העמים. הקול הצלול הזה אינו פוליטיקלי קורקט בשיח התקשורתי הדורסני של היום, אבל אמת נצחית לא תוכל להתקפל בפני אופנות חולפות.

 

מי יוביל את המאבק?

את בירור הזהות הזה לא עושים בכוחניות, בהתלהמות ובזלזול במי שמולך. את המאבק הזה עושים בסבלנות ובהקשבה, ולא מוותרים בדרך על ערכים נוספים שיקרים לליבנו כמו כבוד האדם שנברא בצלם ואהבת ישראל.

במערכה הזו יש תפקיד ייחודי לציבור הדתי-לאומי ולאנשי האמונה שבתוכו. הבשורה הייחודית שיש לנו לתרום לא תגיע מן הכיוון החילוני וגם לא מזה החרדי. שניהם כאחד זקוקים לתורה הגואלת, היוצאת מבית מדרשו של מרן הרב קוק זצ"ל, המסוגלת לאחד בין הפכים, לכלול בתוכה בהרמוניות תורה וצבא, מוסר ופוליטיקה, כלכלה וחברה, תרבות ומדע, ולהוביל את מדינת ישראל להגשים את ייעודה האמיתי.

התורה כבר הבטיחה לנו "ואולך אתכם קוממיות" (ויקרא כו,יג), ודרשו חז"ל: "שתי קומות" (בבא בתרא עה,א). סיימנו את הקומה הראשונה של עצם הקיום, ועכשיו עלינו לעמול במרץ על הקומה השנייה של הזהות והייעוד. אין כאן קיצורי דרך, רק עבודה יסודית וקשה. אבל איך אמר ראש-הממשלה לא מזמן? "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

 

יפורסם בעלון באהבה ואמונה 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *