“תגיד, אחי, מה אומר לך השם ‘אברהם בן אברהם’?”
בדיוק נכנסתי לחדר אחרי יום עמוס ומעייף, מגשש בקושי את דרכי בעזרת האור הדלוח שבמסדרון. אני פותח את הדלת ורואה את רוני, חברי לפלוגה, יושב וקורא ספר. רק תבינו, מאורע שכזה נחשב אצלינו לארוע חגיגי. רוני מכיר את האותיות של האלף-בית בעיקר מרופא העינים. לראות אותו עם ספר זו הזדמנות טובה לתמונה שתמכור. רוני הרים את עיניו מהספר ושאל שוב: “נו, שמעת או לא שמעת?”
“האמת? לא”, עניתי בעייפות, מתחיל לפרוק את התיק העמוס שסחבתי על גבי, “בחיים לא שמעתי על הבן אדם, וחוץ מזה, איזה מין שם מוזר זה? למה שיקראו למישהו בשם של אבא שלו?!”
“ממש לא”, אמר רוני, “מצאתי פה איזה ספר בארון, נדמה לי שהוא זרוק פה עוד ממלחמת יום כיפור, אבל, תשמע, בן אדם, יש פה סיפור מדהים. יש’ך שלוש דקות לפני שאתה הולך לישון?”, ומבלי לחכות לתשובה דחף לפני ספר ישן ומאובק שהיה פתוח באמצעו. לא היתה לי יותר מדי ברירה. התחלתי לקרוא:
“ולנטין פוטוצקי נולד עם כפית זהב בפה. כבן למשפחת אצולה פולנית הידועה בעושרה הרב ובקרבתה למלך, כבר מרגע שהגיח לאוויר העולם היה צפוי לו עתיד מזהיר. כישרונותיו המעולים התבלטו כבר בילדותו. נדמה היה ששום דבר לא יעצור את הצעיר הזה מלטפס במהרה בסולם המעמד והעוצמה.
אלא שהכול השתנה בערב סגרירי אחד. בזמן שתית כוסית יין בבית מרזח הבחין במנהל המקום שהיה יהודי זקן שניצל את כל זמנו הפנוי ללמוד תורה בחדר צדדי. סקרנותו של פוטוצקי הצעיר התעוררה והוא החל לשוחח עם הזקן על פשר לימודו. שיחה זו פתחה לפני פוטוצקי עולם חדש שלא היה מוכר לו, והוא החל להפגש עם היהודי באופן קבוע. עם הזמן משהו בעולמו הפנימי השתנה והוא חש משיכה אל הדרך החדשה שנגלתה לפניו.
משפחתו האצילית הייתה נוצרית-קתולית אדוקה ובאותם הימים של ראשית המאה ה-18 החוק הפולני אסר על החלפת דת מנצרות ליהדות. העונש על הפרת החוק היה מוות. אך בלבו של פוטוצקי גמלה ההחלטה. הוא נפגש עם הרב של אמסטרדם וביקש ממנו שיסייע לו להתגייר. בשלב ראשון הרב ניסה להניא אותו מהעניין ולהעמיד אותו בפני המחיר הכבד שהוא עומד לשלם. מעולם לא היה קל להיות יהודי, ובפרט לא בימים ההם, כשרציחות, פוגרומים ורדיפות יהודים היו דבר שבשגרה. אך ולנטין פוטוצקי היה נחוש בדעתו להתגייר, ושמו היהודי החדש היה “אברהם בן אברהם”, שם מקובל אצל גרי צדק, על שמו של אברהם אבינו, הראשון שגילה את האמונה בא-ל אחד בתוך עולם שטוף אליליות.
בשעה שרשת שליחי הכנסייה נפרשה על פני כל אירופה על מנת לגלות את עקבותיושל פוטוצקי הצעיר, ישב הלה בבית המדרש בוילנה שבפולין ולמד תורה בשקידה. בדרך כלשהי נתגלה מקום מושבו והוא נמסר לידי האינקוויזיציה, שם עבר עינויי תופת כדי ‘לשכנע’ אותו לחזור לדת הנוצרית. בסופו של דבר, כשכל מאמציהם לא צלחו, פוטוצקי הועמד לפני בית דין של הכנסייה ונידוןלמוות בשריפה במעמד פומבי בכיכר העיר.דממת מוות שררה אותו יום – חג השבועות של שנת תק”ט, 24 במאי 1749. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי וילנה לא לצאת מפתח ביתם, מחשש פרעותהשכנים. עם אור הבוקר הוצא גר הצדק אברהם בן אברהם מכלאו, כבול בכבלי ברזל וצלב עץ תלוי בצווארו. בדממהששררה ברחובות העיר נשמע קול צעדיהם של שלוחי האינקביזיציה שליוו את קורבנם בדרכוהאחרונה. בגאווה צעד אל המדורה וקריאה אדירה של “שמע ישראל”הדהדה באזני אלפי הגויים, שהופתעו לראות את הצעירהאמיץ צועד בגבורה לתוך הלהבות.
רק לאחר מסירת שוחד, ניתנה הרשות לקבור את פוטוצקי בבית העלמין היהודי בוילנה. טרם פטירתו של רבי אליהו הידוע בכינוי הגאון מוילנא, אחד מגדולי תלמידי החכמים בימים ההם, ביקש ממשפחתו ותלמידיו רק דבר אחד. שיקברוהו ליד גר הצדק אברהם בן אברהם”.
הרמתי את העיניים מהספר וראיתי את רוני מביט בי בציפייה. “נו, מה אתה אומר?!”, שאל.
“באמת מרשים”, אמרתי, “להיות מוכן לשלם מחיר כל כך גבוה ולוותר על העתיד שצפוי לך בגלל משהו שאתה מאמין בו. למה לי אין את האומץ הזה?!”
נראה שרוני כבר חשב על זה הרבה לפני שנכנסתי לחדר. “אתה לא יודע על מה אתה מדבר”, אמר, “אתה, לא התווכחת איזה שעה עם הקצין מיון בבקו”ם שאתה רוצה להגיע דוקא ליחידה שלנו?!”, רוני התישב על המיטה, “ואני, לא סגרתי כאן איזה ארבע שבתות כי חיפשו מתנדב?! אני חושב שלכולנו יש איפשהו בפנים את האומץ הזה. צריך רק להאמין בזה וללכת עם זה קדימה”.
“אתה יודע מה”, אמרתי לרוני, “יש בסיפור הזה עוד משהו. הפוטוצקי הזה עשה את הכול רק בשביל להיות יהודי. כשאתה קורא על בן אדם כזה, ועל מה שהוא היה מוכן לעשות בשביל להיות יהודי, אתה עוצר רגע ואומר לעצמך ‘וואלה, בן אדם! כנראה יש בזה משהו'”.
רוני, נשען לאחור על המיטה שלו ושם את הספר בצד “נכון, מבחינתנו זה דבר כל כך בנאלי וסתמי. הרי פשוט… נולדנו ככה. יהודים, וזהו. לא התאמצנו ולא שילמנו מחיר גבוה בשביל לזכות לזה. זה כל כך מובן לנו מאליו עד שלפעמים אנחנו מרשים לעצמנו אפילו לזלזל בזה. טיפת כבוד למה שאתה לא יזיק לך…”.
“ועכשיו באמת כדאי שנלך לישון”, סגרתי אני את השיחה, “אחרת, אנחנו עוד נירדם בשמירה מחר, ועל זה כבר נשלם מחיר ועוד איך. בזה, אתה יכול לסמוך על המפקד שלנו…”
