להוציא לפסח את הנשמה

לו היה חייזר נקלע לארצנו בימים שלפני הפסח, והיינו מבקשים ממנו לתאר את החג המתקרב, היינו מגיעים למסקנות מפתיעות מאוד על מה שעומד לקרות פה...

         כולם מכירים את הכלל התקשורתי "כלב נשך אדם – זה לא חדשות. אדם נשך כלב – זה חדשות!". דרכה של התקשורת לתאר את הדברים המוזרים, יוצאי הדופן, הנסתרים מן העין. ובכל זאת מטרתה העיקרית, כמו גם המחויבות שלה כלפי הציבור, היא לתת לנו תמונה אמיתית ואמינה ככל האפשר של המתרחש במדינה.

אולם ישנם תחומים בהם דווקא מי ששואב את האינפורמציה שלו מן התקשורת, תיווצר אצלו תמונת עולם מסולפת ומעוותת לגמרי של המציאות. ישנם נושאים שלגביהם מי שצופה בטלוויזיה, מאזין לערוצי הרדיו השונים או קורא את העיתונות הישראלית המצויה, יקבל רושם מוטעה לגמרי על מה שקורה.

אם התופעה הזו הייתה מתרחשת באופן מקרי פה ושם, אולי עוד אפשר היה לתלות את זה בתירוצים מקומיים. כשזה חוזר באופן שיטתי בתחום מסוים זה כבר מתחיל להיות מחשיד, שלא לומר מסריח…

 

       יום כיפור הוא יום מיוחד מאוד בישראל. שלווה קסומה אופפת את הכול. הרחובות שקטים, אין כמעט תנועה, חופי הים, בתי הקפה ואתרי התיירות שוממים כמעט לגמרי. איפה כולם? מיליוני ישראל פוקדים את בתי הכנסת לתפילות. כל נדרי, מוסף, נעילה. גם מי שלא, יבלה בדרך כלל יום שקט ומשפחתי בבית, ולא בקניונים ובאתרי הטיולים.

אך מי שיאזין לדיווח התקשורת במוצאי החג לא יגלה דבר וחצי דבר מכל זה. ביומן סיכום אירועי היום הוא יישמע בסך הכול ששמונים ותשעה ילדים נזקקו לטיפול רפואי לאחר שנפגעו במהלך רכיבה על אופניים, שבעה עשר אנשים הגיעו לבית חולים בעקבות התייבשות, ואמבולנס שהוביל יולדת נסקל באבנים על ידי ילדים חרדים. ומה לגבי כל השאר? אף מילה. מבחינת התקשורת זה פשוט לא קרה, לא משנה שעבור רובו של העם  זה בעצם יום הכיפורים.

 

       בימים של טרם הפסח התקשורת מרבה לדסקס ולקשקש בנושא אחד בלבד. כמות הקלוריות העצומה שאנו עתידים להכניס לקרבנו בליל הסדר. מדריכים שלמים יתפרסמו בעיתונות בנושא, ומומחים יועלו מעל גלי האתר כדי להסביר כיצד מתמודדים עם האסון הזה. מדי פעם יעשו אתנחתא לדון בסוגיה שנייה, חשובה לא פחות. 'איך עוברים סדר עם החותנת ועם כל הדודנים המעצבנים ונשארים בחיים'. הקורא הממוצע לא יכול להימנע מלקבל את הרושם שמאתיים ועשר שנים של שעבוד מצרים בעבודת פרך היו משחק ילדים לעומת הקטסטרופה של ליל הסדר בחיק המשפחה.

ומה לגבי הגדה של פסח, יציאת מצרים, והאירוע ההיסטורי של הולדתו של עם ישראל? לא היה ולא נברא. שום כלום. אפס. גורנישט. לוּ היה חייזר נקלע לארצנו בעת הזאת, והיינו מבקשים ממנו לתאר את המתרחש כפי שעולה מדיווחיה העדכניים של התקשורת, הוא היה יודע לספר על בואו של אירוע שנתי של זלילה חסרת פשר ומשוללת מעצורים שסוחף את הציבוריות הישראלית.

 

אפשר להמשיך כך הלאה גם ביחס לראש השנה ("מיליון וחצי ישראלים טסו לחו"ל", "סל הקניות של ישראלי הממוצע לחג עומד על 2350 ₪, מאתיים ושלושים יותר מבשנה שעברה"), חנוכה ("הישראלי הממוצע אוכל 12.8 סופגניות עד החג, ועוד 4.5 במהלכו", "בסופגנייה בינונית 275 קלוריות ואילו בסופגניה עם ריבת חלב 180 קלוריות יותר!"), ושלא לדבר על פורים שמצטייר כמין קרנבל פראי, לא שונה בהרבה ממשתה הראווה של אחשוורוש. יש לציין שהשיטה עובדת באופן מעורר התפעלות גם על ימי חג שהתחדשו בדור הזה. שהרי כל ילד ידע לספר שחיכינו בשקיקה לסיומם של אלפיים שנות גלות רק כדי שנוכל סוף סוף לנפנף מנגל בחופשיות בארצינו ולהיתקע בפקקים של יום העצמאות.

נדמה שתספיק שנה אחת בלבד בארץ המובטחת כדי שהחייזר הנ"ל יקבל את הרושם הבלתי נמנע שהעם הנבחר הוא אוסף של בליינים, זללנים, אנטיפטים ורודפי ממון.

 

וכאן הגענו לשאלת מיליון הדולר. למה זה קורה?

ובכן, ישנן שתי תשובות אפשריות. תחליטו בעצמכם מי גרועה יותר.

א.     אין כאן שום דבר זדוני. במקרה התנקזו לתקשורת אוסף של אנשים שבשבילם חגי ישראל ומועדיו הם בסך הכול אירועים גסטרונומיים. הם מדווחים פשוט את מה שמעסיק אותם. מה הוא פסח/יום כיפור/ראש השנה וכו', עבורם. נכון שעבור רובו של עם ישראל הדברים שונים, אבל התקשורת היא כלי ביטוי ליחידים שמנהלים אותה ולא למציאות הישראלית הכללית.

ב.      השיטתיות הבלתי נגמרת של הדברים הללו מעידה שיש כאן מגמה. יוזמה מכוונת לְעַקֵר את חגי ישראל מהתוכן הדתי-הקדוש שלהם כהמשך למסורת ישראל בכל הדורות, וניסיון להפוך אותם למין ייצור מחודש, חילוני-מערבי, מנותק מכל העבר היהודי שלו.

 

הבעיה הגדולה היא שההשפעה העצומה של התקשורת היא סמויה. מיליוני ישראלים צופים, קוראים ומאזינים לדברים הללו, ולא שמים לב בכלל למה שמתרחש פה. אבל ירצו או לא, המסר הזה מחלחל פנימה, שוקע עמוק בנפש ומעצב תודעה. עבור הדור החדש שיגדל כאן חגי ישראל ילכו ויתקרבו יותר ויותר לדמות שמתוארת בתקשורת, ולא לְמַה שהיו עבור אלפי דורות של יהודים לכל אורך ההיסטוריה.

האם יש סיכוי שזה ישתנה יום אחד? האם יש תקווה להחזיר לחגי ישראל את הנשמה שהולכת ואובדת מהם? האם לנו, שממשיכים לצרוך את התקשורת הזו במיטב זמננו וכספנו, אין שותפות כלשהי במהפך הזה שמתרחש מתחת לאפינו? האם ייתכן שאם היינו שולחים בגאווה את מיטב בנינו, לא רק לשייטת ולסיירת מטכ"ל, אלא גם לגלי צה"ל ולערוץ 2, הפנים של התקשורת היו היום אחרות? מתי יבוא היום בו נפנים שרזי ברקאי אחד משפיע על הראש של עם ישראל יותר מאשר מאה קצינים ביחידות מובחרות עם ציציות משתלשלות ומאתיים מנהלי חברות הייטק  חובשי כיפה סרוגה?

אם נוסיף לקושיות הרבות של ליל הסדר גם את אלו האחרונות אולי יש תקווה שיום אחד משהו גם ישתנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *