בסוף המאה התשע עשרה תוחלת החיים הממוצעת בארצות המפותחות היתה בערך חמישים שנה. מגיפות המוניות הפילו מיליוני חללים, ואחוזים עצומים מהאוכלוסיה לא ידעו אפילו קרוא וכתוב. מאז קרו כמה דברים. המדע התפתח, הטכנולוגיה פרצה גבולות חדשים, והאנושות הגיעה בתוך מאה שנים להישגים מדהימים מעבר לכל דימיון. האדם המודרני הצליח להתגבר על מגבלות של זמן ומרחק, לכבוש את מרחבי החלל ולהביס מחלות שבעבר נחשבו לחשוכות מרפא. ילד בן שבע מסוגל לשגר היום הודעה שתגיע בשבריר שניה לקצה השני של הגלובוס, ותוחלת החיים של התינוק שיוולד מחר עשויה לחצות כבר את גיל המאה. העבדות והבערות נראות לנו היום כמשהו עתיק, פרימיטיבי ורחוק מאיתנו מאוד מאוד. אך האמת היא שהן לא נעלמו. הן רק פשטו צורה ולבשו צורה, ומבחינות מסויימות אולי אפילו התגברו. אם תשאלו אדם ברחוב: ‘האם אתה חופשי?’, מבלי להסס שניה הוא ישיב ב’כן’ נחרץ. ובכל זאת, דווקא כיום, בעידן הפייסבוק והסמארטפונים, האדם מצוי תחת מכבש אדיר של לחצים שלא היה כדוגמתו – איך להתלבש, איך להתנהג, מה לאכול ואפילו כיצד לחשוב. הוא קונה דברים שהוא לא צריך רק כי זה ‘במבצע’ ו’כולם כבר קנו’, הוא מתלבש בצורה ‘אופנתית’ ועוטה על עצמו מותגים, רק כי ככה צריך להופיע כדי להיראות ‘אִין’. עם גוגל וויקיפדיה נדמה לו שהוא יודע כל דבר על הכול, כשבעצם הוא יודע כל-כך מעט אפילו על עצמו. הוא מקושר ומחובר לכל העולם דרך שלל צינורות הרשת הוירטואלית והסלולארית שצדו אותו, ולא שם לב שלפעמים הם בעצמם גורמים לו להתנתק מהאנשים הקרובים אליו ביותר. הוא כבר התרגל לסמס, לפסבק או לצלם באמצע מפגש חברתי, סיפור לילד לפני השינה, טיול או תפילה, ולא שם לב שהאצבע הגולשת על המסך ועובדת שעות נוספות על חשבון הנפש שנשארת כבויה. הוא מבלה שעות רבות מספור מול מסכים וממהר כל-כך למשימה הבאה עד שלא מספיק לחשוב עד כמה אותם מסכים מפרידים בינו לבין עצמו ולבין העולם הערכי שנמצא בתוכו. הוא כבר הספיק לשכוח שערך של אדם אינו נמדד לפי כמות החברים שיש לו בפייסבוק ומספר הלייקים שגרף, ושכסף והצלחה בקריירה אינם המדד הנכון לשווים של אנשים. ייתכן שהוא אפילו דתי, אבל התורה והמצוות נעשים אצלו מתוך הרגל, בצורה טכנית ויבשה, והוא כבר הספיק לשכוח מתי חווה תפילה מעומק הלב שהגירה ממנו דמעה.
יציאת מצרים אינה אירוע פרה-היסטורי שהתרחש לפני 3326 שנים. התורה, שמצווה להזכיר אותה בכל יום, וחז”ל שתיקנו לברך בכל בוקר ‘שלא עשאני עבד’, מלמדים שמדובר במשהו עכשווי ורלוונטי לכל אחד מאיתנו. לא רק מי שנוגש מצרי עומד מעליו עם שוט הוא עבד. גם מי שכבול בהרגלים, סטיגמות, פחדים וקבעונות מחשבתיים צריך לצאת ממצרים. ליל הסדר הוא הזדמנות נדירה ומתנה שאנו מקבלים פעם בשנה – לעשות סדר אמיתי, קודם כל בחיים ובנפש שלנו. להתנער, לנקות, לזרוק החוצה כמה דברים ולהתחדש.
__________________________________________
לסיום, נציע תרגיל התבוננות קטן, אישי או קבוצתי, שיהפוך את דברי חז”ל “חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים” מקלישאה מסורתית לחוויה אותנטית: נסו להיזכר בדבר שבו אתם הייתם ב’מצרים’, ונגאלתם משם? היזכרו איך בדיוק זה היה, כמה זמן זה ארך, איך הרגשתם. מה היה ה’פרעה’ שלכם ומי ה’משה’? מה הִקְשָה עליכם לצאת לחירות ומה עזר לכם להצליח? מהם ה’בצלים, השומים והאבטיחים’ שהיה עליכם להיפרד מהם כדי להשתחרר משם? אילו ניסיונות היה צריך לעבור בדרך לגאולה? מהי קריעת ים סוף שלכם? (רגע בו נראה שיש נסיגה, פרעה מופיע ונדמה שהכול עומד לרדת לטימיון, ובכל זאת הים נקרע ואתם עוברים…). ולסיום – עשו רשימה של שלושה דברים שתרצו לצאת בהם לחירות עד לפסח הבא. מה יעזור לכם לעשות את זה?
בהצלחה!
