– תגיד, חילוני יכול לחזור בשאלה?
– איזו מין שאלה מוזרה זאת. ברור שלא.
– למה לא?
– כי הוא כבר חילוני!
– אז מה, בגלל זה אסור לו לחזור בשאלה?
– זה לא עניין של אסור, הוא פשוט לא יכול. רק דתי יכול לחזור בשאלה, חילוני יכול לחזור בתשובה.
________________________________________________
גם לכם הדו-שיח הזה לכם מגוחך? תרגישו בנוח. רוב האנשים חשים כך. אבל זה נובע מסיבה אחת. הם רגילים להשתמש במושגים הללו בשיגרת הלשון, ומעולם לא חשבו באמת על המילים שיוצאות להם מהפה. מי שירשה לעצמו להשתחרר מההרגל להפריח מילים מתוך הרגל ויפתח את הראש, עשוי לגלות הפתעות מעניינות…
כי האמת היא שהביטוי ‘חזרה בשאלה’ מקורו בטעות ובלבול, ומה שיותר מטריד אלו ההשלכות המזיקות שלו.
על מה אני מדבר?
בואו ונחזור אחורה למקום משם הכול התחיל.
אדם הרחוק מקיום תורה ומצוות שמתקרב אל הדת ומתחיל לשמור את מצוותיה מכונה במסורת היהודית “חוזר בתשובה”. באו אנשים ועשו היסק פשוט ואמרו: אם כך, את מי שמתרחק מהדת ומפסיק לשמור תורה ומצוות, יש לכנות הפוך – “חוזר בשאלה”.
וזו טעות גדולה!
כי המובן של ‘תשובה’ בביטוי ‘חוזר בתשובה’ אינו answer באנגלית, שההפך שלו הוא question – שאלה. המובן האמיתי והמדויק של ‘תשובה’ הוא – חזרה אל המקור, אל המקום היסודי, השורשי, האמיתי של האדם. כמו שנאמר על שמואל הנביא “ותשובתו הרמתה כי שם ביתו” (שמואל א,ז,יז) – ביתו של שמואל היה המקום הבסיסי והמקורי שלו, והחזרה לשם היא התשובה שלו. המשמעות העמוקה של הביטוי היא שאדם שחוזר בתשובה וחי חיי אמונה ומצוות שב בעצם אל המקום המקורי והשורשי של הנשמה שלו. וממילא, את הצעד ההפוך מזה ראוי לכנות ‘התרחקות’, ‘התנכרות’ או אולי ‘התפקרות’, אך אין לו שום קשר ל’חזרה בשאלה’.
טוב, תגידו, שיהיה כך. מה זה משנה כל כך איך בדיוק קוראים לכל טיפוס?
זה משנה מאוד. כי השימוש בכינוי ‘חוזר בשאלה’ לאדם שהחליט לפרוק עול תורה ומצוות יוצר רושם מוטעה כאילו עד היום אותו אדם הלך בתמימות ובעיוורון בדרך הדת, ולפתע ביום בהיר אחד נפקחו עיניו, האיר שכלו, והתגלו לו שאלות וקושיות חזקות על דרך התורה, וכתוצאה מכך החליט לעזוב.
והרי כולנו יודעים עד כמה המציאות שונה בתכלית. נדיר מאוד מאוד למצוא מישהו שהשאלות הן שהביאו אותו לפריקת עול. כמעט תמיד הצעד הזה מגיע ממקומות אחרים לגמרי הקשורים יותר לעולם הנפש, הרגש, היצר והתאווה, ותלויים מאוד בהשפעות סביבתיות ובסחף חברתי. לפעמים השאלות מגיעות בשלב שני, אלא שאז הם בדרך כלל תירוץ לצעד שכבר נעשה ולא הסיבה להתרחשותו.
יותר מזה, השימוש בביטוי ‘חוזר בשאלה’ לאדם שפרק עול, יוצר רושם מוטעה כאילו חיים בעולם של אמונה הם חיים בעולם תמים ופשוט ללא שאלות. והרי אין דבר הפוך מן האמת יותר מזה! התנ”ך כולו מלא שאלות נוקבות, וגדולי אישיו לא נמנעו לעמוד מול ריבונו של עולם ולשאול את השאלות הקשות ביותר – “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!”, “מדוע דרך רשעים צלחה?!” ועוד ועוד. הגמרא וכל ספרי גדולי ישראל לאורך הדורות מלאים בשאלות, דיונים ובירורים. הם התמודדו בשיטתיות עם כל נושא מן המסד ועד הטפחות ולא השאירו אבן על אבן בדרך לבירור האמת. מבין ארבעת הבנים בהגדה של פסח, האחרון ברשימה והפחות רצוי מכולם, הוא לא הרשע אלא דווקא זה “שאינו יודע לשאול”, ללמדנו ששאלות וקושיות הן נשמת אפה של היהדות, ומגיעות דווקא מכוח האמונה הגדולה שלנו באמת של התורה שאותה אנו רוצים לברר עד תום. דווקא ככל שנשאל יותר שאלות – על התורה, על החיים ועל עצמנו, נצליח להתקרב ולחשוף עוד ועוד מן האמת הגדולה הזו.
ולכן, אם נחזור לדו-שיח שפתחנו בו – אדרבה, דווקא לאדם חילוני יהיה מצוין שיחזור בשאלה. אולי אז הוא יחזור בתשובה…
