אחת חכמה.
כשכולם עובדים במרץ בסיכול ממוקד של כל גרגר חמץ ובמיגור האבק שמאחורי הארונות, היא מתעקשת להתמקד בהכנות הרוחניות. היא מרימה יד יגעה לנגב את הזיעה ממצחה ומעבירה עוד דף בהגדה המבוארת עם כד’ פירושים. ‘אין ברירה’, היא נאנחת בארשת פנים מליאת רחמים עצמיים, ‘בכל זאת, מישהו צריך לעשות את העבודה הקשה’. מבעוד מועד דאגה לצייד את הבית באקונומיקה וב-K600 כשרים למהדרין לפסח (שגם הג’וקים ירגישו את טעמו של החג), והיא מאושרת לגלות בכל שנה חומרות חדשות שלא הכירה עד היום. כמובן שהיא דואגת ליידע בהן את כל מי ששמו מופיע ברשימת הטלפונים בסלולארי שלה. אומנם, על אף שבעצמה אינה מספיקה לעבוד ממש בניקיון הבית, לפחות לחלוקת עצות לאחרים היא מוצאת את הזמן. בנדיבות אופיינית היא מפזרת הנחיות והוראות כיצד להכשיר כל כלי, וכיצד לנקות כל דבר שיהיה כשר לפסח גם לדעות המחמירות ביותר. גם בליל החג היא לא מרפה ודואגת שכולם יאכלו מצה כשיעור, וישתו מהיין רביעית כדי לצאת ידי חובה לכל השיטות. כשכולם כבר מתים לגמור את קריאת ההגדה ולהגיע ‘לשולחן עורך’ היא לא ממהרת לאף מקום ודורשת ביציאת מצרים כל אותו הלילה.
ואחת רשעה.
מה היא אומרת?
‘דחילק, מה העבודה הזאת לכם?! נסחפתם לגמרי. אבק זה לא חמץ ובחיי פרעה שהשנה אני לא מתכוונת להשתגע (ולא ששנה שעברה עשיתי את זה…). די! יצאנו ממצרים. “עבדים היינו”, לשון עבר, לא? חוצמזה, מתי אספיק למצוא חליפה חדשה לכבוד החג? גם להדר את החג בלבוש הולם זו מצווה חשובה לא? (ופוזלת בציפייה לאישור לעבר אחותה החכמה) ומה עם שפתון חדש כשר לפסח, אה?’
למרות הסריקה היסודית והמתישה של כל חנויות הבגדים בעיר, בליל החג היא ערנית לגמרי. היא חייבת לגנוב את האפיקומן ולבקש את הנעליים ה-מ-ד-ה-י-מ-ו-ת שמצאה במכירת סוף העונה בחנות החדשה שנפתחה ליד הקניון. הנחות ענק לרגל הפתיחה. סך הכול 380 ₪. לכל נעל.
אחת תמה.
אצלה אין ארבע קושיות. יש ארבע מאות. הסלולארי של רב בית הכנסת נמצא אצלה בין מספרי החינם, ולפחות פעם בשעה היא לא מתביישת להטריד אותו בכל שאלה (איך מכשירים את השלט של הטלוויזיה מפירורים שאולי נכנסו בין החריצים, האם מותר להשתמש בנייר טואלט שלא כתוב עליו ‘כשר לפסח’, ומה לכל הרוחות אנחנו אמורים לעשות עם המשפט הלא ברור “מכיל ליפתית”?!)
ואחת שאינה יודעת לשאול.
מזל שבכל בית יש גם אחת כזו. אחרת לא ברור איך היינו מגיעים לחג כמו שצריך. לשאול היא לא יודעת אבל לעבוד כן, וכולם מנצלים את זה טוב מאוד. והיא מצידה לא שואלת שאלות. רק מנקה ומקרצפת, שוטפת וכובסת, אופה ומבשלת, ולא אומרת מילה כדי לא להפריע לאחיותיה העסוקות כל אחת במרץ בהכנותיהן החשובות ללילה הגדול.
___________
ובליל התקדש החג צועדות הן בשורה אל שולחן החג. החכמה בראש, כשבחיקה ערימה של הגדות עמוסות פירושים וחידושים באותיות קטנות וצפופות. אחריה, הרשעה, עטויה בחליפה של ורסצ’ה מהקולקציה החדשה של האביב, חונכת את הליפסטיק החדש של רבלון (כשר לפסח!) ואת הבושם של דולצ’ה וגובנה (ללא חשש קטניות). ולאחריהן התמה שנושאת על גבה את קורבן הפסח – אחותן שאינה יודעת לשאול, שאחרי עבודת הפרך של השבועות האחרונים, גם לו הייתה יודעת כבר לא היה לה כוח לזה…
__________________________________________________
ועכשיו ברצינות. עוד שניה פסח בפתח וכולנו במתח. גם מי שעד כה הצליח להתחמק, ייאלץ ביומיים שעוד שנותרו לשנס מותניים ולהתחיל להזיז את עצמו. אלא שההתנהלות שלנו בהכנות לפסח שווה מחשבה והתייחסות קצת יותר עמוקה, ומעוררת שאלות גדולות ששווה לתת עליהן את הדעת.
להתחדש – האם ההשקעה שלנו בניקיונות לפסח היא במידה ה’נכונה’? האם יש בכלל מידה כזו? באילו עוד דברים ראוי להתחדש בזמן הזה מעבר לסדר והניקיון בבית (ביגוד, לימוד, חשבון נפש אישי וכדו’)? כאשר יש חילוקי דעות בין בני המשפחה במה נכון להשקיע – איך מוצאים את שביל הזהב בין כולם?
חומר ורוח – מה היחס בין ההשקעה בהכנות הגשמיות לפסח (ניקיונות, קניות, בישולים) להכנות הרוחניות (לימוד ההגדה וסיפור יציאת מצרים, עיסוק בהלכות החג, העמקה במהותו של עם ישראל שפסח זה יום ההולדת שלו וכו’)? האם גם אתם מצאתם את עצמכם לא פעם מגיעים אל הלילה הגדול בשנה – ליל הסדר עם הלשון בחוץ, וגיליתם שאת ההכנות היותר חשובות לפסח לא הספקתם בכלל? מה אפשר לעשות כדי שזה יהיה אחרת?
ובאופן כללי יותר – מה היחס בחיינו בכלל בין העניינים הטכניים והחומרים לעניינים הרוחניים?
חוּמרוֹת – נדמה שבפסח יש חגיגה של חומרות, לעיתים גם מעבר למה שמצריכה ההלכה. איך את/ה מרגיש/ה עם נושא החומרות? האם ‘להחמיר’ כשיטה בחיים זה דבר נכון? אילו מחירים היא גובָה? האם יש כאלו שיותר מתאים להם לנהוג בדרך הזו וכאלו שפחות? במה ‘זכה’ הפסח שכל-כך מרבים להחמיר ולהדר בו?
‘קדימה לעבודה’ – איך נקבעת חלוקת העבודה (לקראת פסח אבל לא רק) בבית שלנו – בהסכמה משפחתית/בהנחתה מלמעלה מההורים/באופן ספונטאני? האם יש כאלו שתמיד עובדים יותר וכאלו שפחות? למה? איך הייתם רוצים שזה יהיה? האם זוגות צעירים שמנקים את הבית הפרטי שלהם גם צריכים לבוא להורים לתת כתף בעבודות הפסח?
ואחרון חביב – בהנחה שזו אינה גזירה משמים שהניקיון לפסח יהיה מעיק ומעצבן, האם יש לכם רעיונות מקוריים איך אפשר להפוך אותו לחוויה משפחתית נעימה ומגבשת?
שיהיה לכולנו חג חירות שמח וכשר!
