צוואתו של יוסל רקובר

וארשה, 28 לאפריל 1943

אני, יוסל בן יוסל ראקובר מטארנופול, מחסידיו של הרבי מגור, חוטר מגזע קדושים וצדיקים גדולים ממשפחות ראקובר ומייזלס, כותב את השורות הללו, שעה שגיטו וארשה עומד בלהבות והבית, שבו אני נמצא עכשיו, הוא אחד האחרונים שהאש עדיין לא אחזה בהם. זה מספר שעות שאש תותחים חזקה ומיוחדת מופנית נגדנו, והקירות סביבי נאכלים ומתפוררים על – ידי האש המאיימת. לא יארך הרבה זמן וגם הבית הזה, בו אני נמצא, ייהפך, כמו כל הבתים שלנו בגיטו, לקבר עבור מגיניו ודריו. על
פי קרני השמש האדומות במיוחד, חדות השיפודים , החודרות בעד האשנב הקטן והסתום למחצה של חדרי, בעדו ירינו במשך ימים ולילות אל השונא, מבחין אני כי ערב עתה, דמדומי שקיעה. השמש ודאי אינה יודעת ולא כלום, עד כמה לא אצטער
ששוב לא אראנה. מיליוני אדם על פני מרחבי העולם הגדול מאוהבים ביום, בשמש ובאור, אינם יודעים מאומה, אין להם מושג כלל, כמה חשכות ואסון, היא השמש, הביאה לנו. היא הפכה לכלי בידי הרשעים והם השתמשו בה כהשתמש בזרקור כדי לגלות את צעדי הנמלטים להינצל מידיהם. בשעה שאני ואשתי וילדי – שישה הם היו – הסתתרנו ביערות, הרי שהלילה, רק הלילה, הוא שהסתירנו בחיקו; היום מסר אותנו לידי מבקשי נפשנו. האם אשכח את אותו יום של ברד-אש גרמני על ראשי אלפי הפליטים בדרך בין גרודנא לווארשה? עם עלות השמש עלו האווירונים ובמשך כל היום זרעו רצח ומוות. באותו רצח אווירי נספו אשתי ואפרוחי בן שבעה חודשים שעל זרועותיה, ושנים נוספים מחמשת ילדי הנותרים נעלמו לי אותו יום. שלושת הילדים הנותרים שלי ניספו בגיטו ווארשה.
עתה באה שעתי, וכאיוב יכולני לומר על עצמי – ואין אני יחידי שיכול לומר זאת: ערום יצאתי מבטן אמי וערום אשוב שמה. בן ארבעים אנוכי וכשאני משקיף עתה על שנותי שעברו, הרי יכולני להגיד בביטחה, עד כמה שאדם יכול להיות בטוח בעצמו,
חייתי חיים ישרים. לפנים האירה לי ההצלחה בחיים, אך מעולם לא התנשאתי בזאת. ביתי היה פתוח לכל דצריך והייתי מאושר כאשר יכולתי לגמול טובה לבריות. עבדתי את אלוקי בהתלהבות ובקשתי היחידה אליו שיתנני לעבדו “בכל לבבך ובכל
נפשך ובכל מאודך”. אין אני יכול לומר, לאחר כל מה שעברני, כי יחסי לאלוקים לא נשתנה; אך מה שכן אני יכול להגיד בכל הביטחה אשר בי, כי אמונתי לא נשתנתה כמלוא הנימה. לפנים, עת שבעתי טוב, יחסי אליו היה כאל מי שמשפיע בלי הרף את
חסדיו עלי, הגם שתמיד נשארתי חייב לא בעד זה; עתה יחסי אליו כאל מי שחייב גם לי משהו. על-כן סבורני כי יש לי הזכות לדרוש ממנו. אך אינני אומר כאיוב “הודיעני על-מה תריבני”. גדולים וכן טובים ממני בטוחים כי עתה אין זו שאלה של עונש על
חטאים, אלא שמשהו מיוחד במינו מתרחש עלי אדמות: עת הסתר פנים היא זאת. אלוקים הסתיר את פניו מעולמו ועל ידי כך הקריב את הבריות ליצריהם הפראיים. על-כן חושבני לדאבוני, שטבעי הוא למדי שעה שהיצרים שולטים בעולם נאלצים כל
אלה שחי בהם זה האלוקי, זה הטהור, להיות קורבנותיהם הראשונים. אין בזה מן הנחמה, אך מכיוון שגורל אומתנו אינו נחתך על פי חישובים ארציים, כי-אם על פי חישובים על-ארציים, רוחניים ואלוקיים, עליו, על המאמין, לראות באירועים אלה חלק של חשבון אלוקי גדול אשר בהשוואה לו חשיבותן של טראגדיות אנושיות היא קטנה מאוד. זאת לא אומרת שהיהודים החרדים עליהם להצדיק את הדין ולומר: אלוקים צודק ומשפטו צדק. לומר שמגיע לנו המכות אותן אנו סופגים, הרי היה בזה משום חילול עצמי וחילול שם שמים…
במצב זה אין אני, כמובן, מצפה לנסים, ואין אני מבקש את אלוקי שירחם עלי. לא אנסה עוד להנצל ולא אמלט מכאן. אקל על האש במלאכתה על ידי זה שארטיב את בגדי בבנזין. שלושה בקבוקים בנזין נמצאים עדיין ברשותי, לאחר שהרקתי כמה
עשרות מהם על ראשי הרוצחים. היה זה רגע נעלה בחיי וצחקתי מקרב לבי בשעת מעשה. מעולם לא תיארתי לי שמות אנשים. ולו שונאים, ושונאים כמותם, ישמחני במידה שכזאת. יטענו ההומאניסטים האווילים מה שיטענו, – הנקמה הייתה ותהיה אף פעם הבנה כה ברורה את המימרא בגמרא: גדולה נקמה שניתנה בין שני שמות, שנאמר: א-ל נקמות ה’. עתה אבין זאת. עתה ארגיש זאת ועתה אדע מדוע שש לבי בקרבי בזכרי שזה אלפי שנים אנו קוראים את אלוקינו – אלוקי הנקמה, א-ל נקמות ה’.
ועכשיו, כשבכוחי לראות את פני החיים והעולם ראייה בהירה ומיוחדת זו שרק במקרים נדירים ניתן לאדם לפני מותו, נדמה לי, כי יש הבדל יסודי בין אלוקינו לבין אלוהיהם; אלוקינו הוא אלוקי הנקמה ותורתנו כולה דיני מוות בעד עבירות קטנות ביותר- ובכל זאת מספיק היה לסנהדרין, אותו בית-משפט עליון של אומתנו בארצה, שידון פעם בשבעים שנה אדם למיתה ויחשב לסנהדרין קטלני; אלוהיהם, לעומת זאת, ציווה לאהוב את כל מי שרק נברא בצלים, – ובשמו שופכים יום -יום את דמנו זה אלפיים שנה בקירוב. כן, אמרתי , נקמה. לעתים רחוקות מדי ניתן היה לנו לחזות בנקמה אמיתית, אולם משראינוה היה זה כה טוב וכה נעים לחזות בה, עד כי נמלאתי סיפוק רב, אושר גדול, מין חיים חדשים לגמרי היו אלה בשבילי. טנק פרץ לפתע אל תוך רחובנו ומכל הבתים המבצרים שמסביב המטירו עליו בקבוקי בנזין בוערים, אולם החטיאו את המטרה . אנוכי וחברי חכינו עד שהטנק עבר ממש על פנינו, אז התקפנו אותם מבעד לאשנב החסום למחצה. מיד עלה הטנק בלהבות, ושישה נאצים נמלטו מתוכו כשהאש אוחזה בם. האח, כיצד בערו הם! הם בערו כאותם היהודים שנשרפו על ידם, אולם זועק זעקו יותר מהיהודים. יהודים אינם זועקים. הם מקבלים את פני המוות כגואלם. גיטו וארשה גווע תוך קרב, תוך יריות, תוך מאבק, תוך להבות, אך – לא תוך זעקות. רק שלושה בקבוקים נמצאים ברשותי, ויקרים הם לי כמו לשיכור יינו. לאחר שאריק עלי בקבוק אחד אשים אל תוכו את זה הנייר עליו אני רושם את השורות הללו ואסתירו בין לבני אשנב חדרי הסתום למחצה. והיה אם ימצאהו אי – מי אי – פעם ויקרא בו, יבין אולי להרגשתו של יהודי , אחד ממיליונים, אשר גווע נעזב מאלוקיו בו הוא מאמין כל – כך. את שני הבקבוקים הנותרים אפוצץ על ראשי הרשעים עם בוא רגעי האחרונים.
אני גאה על שיהודי הנני, לא להכעיס לעולם על יחסו אלינו, אלא דווקא משום היחס הזה. הייתי בוש להשתייך לאותם העמים שהולידו וטיפחו את אותם הרשעים, האחראים למעשים שנעשו בנו. אני גאה על שיהודי הנני כי קשה להיות יהודי, הה, כמה קשה. אין משום גבורה להיות אנגלי, אמריקאני, או צרפתי. קל יותר, נוח יותר להיות אחד מהם, אך בשום אופן לא מכובד יותר. כן, כבוד הוא להיות יהודי! אני מאמין, כי להיות יהודי פירושו היות לוחם, שחיין נצחי נגד זרם האנושי העכור והנפשע. היהודי גיבור הוא, מעונה, קדוש. אתם השונאים אומרים, כי רעים אנו. אנו עדינים וטובים מכם – הייתי רוצה לראות מה מראיכם אתם במקומנו. אני מאושר להשתייך לאומלל מבין כל אומות העולם, שתורתו הי בא – כוחם של הנעלה והיפה ביותר של כל החוקים ומוסרם. אותה תורה מקודשת עתה טפי ומונצחת על – ידי כך, שחוללה ונרמסה על – ידי שונאי האלוקים. אני מאמין, כי נולדים יהודי כשם שנולדים אמן. להיות יהודי אי- אפשר למנוע. זו היא מעלה אלוקית שבנו שעשאתנו לעם בחיר. זר לא יבין זאת, לא יבין לעולם את התכלית העליונה אשר בקידוש – השם שלנו. אין דבר שלם יותר מלב שבור, אמר צדיק גדול אחד, ואין עם בחיר יותר מעם מורדף תמיד. אלמלא אמונתי שאלוקים בחר בנו אי – פעם לעם סגולתו הייתי מאמין שצרותינו בחרו בנו.אני מאמין בא-ל אלוקי ישראל אף – על – פי שעשה הכל כדי לא להאמין בו. אני מאמין בחוקותיו, אם אפילו לא אוכל להצדיק את מעשיו. יחסי אליו איננו עוד כיחס העבד לאדוניו, אלא כיחס התלמיד לרבו. אני מרכין ראשי לפני גדולתו, אך לא אשק את שבטו בו הוא מיסרני. אני אוהב אותו, אך את תורתו אאהוב יותר, ואילו נכזבתי בו הייתי שומר את תורתו. אלוקים פירושו דת, אך תורתו פירושו אורח חיים, וכל כמה שאנו נהרגים על אותו הווי כך הולך הוא ונעשה בן אלמוות יותר. אתם טוען כי חטאנו – ודאי שחטאנו; שעל – כן אנו נענשים ? אף זאת אוכל להבין; אך ברצוני שתאמר לי אם ישנו חטא עלי אדמות שיהא ראוי לעונש כזה כפי שאנו נענשנו בו? אתה טוען כי תשלם לשונאינו כגמולם ! – אני משוכנע בזה, כי תשלם בלי חשך. אין אני מסופק בזה. – אך רצוני שתאמר לי אם ישנו עונש עלי אדמות שביכולתו לכפר על הפשע בנו? אתה טוען, אולי , כי עכשיו אין זו שאלה של חטא ועונש, אלא מין , “הסתר פנים ” הוא זה, בו הפקרת את הבריות ליצריהם – רצוני , לשאלך, אלוקי, ושאלה זו צורבת בקרבי כאש אוכלת : מה עוד, הה, מה עוד צריך להתרחש כדי שתגלה שוב את פניך לנו? ברצוני להגיד לך ברורות וגלויות, כי עתה יותר מאשר בכל תקופה אחרת בדרך – ייסורינו האינסופית יש לנו המעונים, המורמסים, הנחנקים, הקבורים חיים והשרופים חיים ; אנו המבוישים, המושפלים, הנכחדים במיליוננו, הזכות לדעת אי מסתמנים הגבולות של סבלנותך!
ועוד לי להגיד לך: אל -נא תמתח את החבל יותר מדי, כי הוא יכול, חלילה להינתק. הניסיון בו ניסית אותנו כה קשה הוא, כה קשה ומר שאתה צריך, אתה חייב למחול לאלה מבני עמך אשר באסונם וחרונם הפכו לך עורף. מחל לאלה אשר עזבוך באסונם, אך גם לאלה מבני עמך אשר עזבוך באושרם. אתה ששינית את חיינו במאבק מאוויים ואינסופי שכזה, עד שהפחדנים שבינינו נאלצים היו לעוקפו, את המאבק הזה, לנוס מפניו אן שיישאם הרוח. אל תייסרם בעבור זה; אין מייסרים פחדנים, על פחדנים מרחמים. ואותם יותר מאשר אותנו חנן – נא, אלוקים! מחל לאשר ניאצו את שמך, לאשר הלכו אחרי אלוהים אחרים, לאשר נעשו אדישים כלפיך. כל כך ייסרתם עד שיאבדו אמונתם כי אביהם אתה, וכי בכלל אב אחד להם. והגד אגיד לך זאת, משום שאני מאמין בך יותר מתמיד, משום שעכשיו אני יודע שאתה אלוקי, הרי אין אתה יכול להיות אלוהיהם שלהם, אשר מעשיהם הם הגילויים המחרידים ביותר של אין – אלוקות לוחמת. ואם אינך אלוקי – אלוקים של מי הנך ? אלוקי הרוצחים? אם אלה אשר משטימים אותי, אשר רוצחים אותי, הם כה חשוכים, כה רעים – מה אני אם לא זה הנושא בחובו משהו מאורך, מטובך? אין אני יכול לשבחך, על המעשים שאתה סובלם, אך אני מברכך ומהללך על עצם קיומך, על גדולתך הנוראה שהיא, כנראה, כה אדירה, שכל המתרחש עתה כאין וכאפס בעיניך. אך דווקא משום שהנך כה גדול ואנוכי כה קטן הנני , אבקש ממך, אתרה בך, למען שמך: חדל- נא להדגיש את גדולתך על ידי זה שהנך נותן לייסר את האומללים אין אני מבקש שתייסר את האשמים. בטבעם האיום של המאורעות הוא שיתייסרו לבסוף על – ידי עצמם, כי במותנו מת מצפונו של העולם, כי עולם שלם נרצח בהירצחו של ישראל. העולם יאכל את עצמו ברשעתו שלו, הוא יטבע בדמו שלו. אין המוות יכול לחכות עוד, ועלי לגמור את כתיבתי. מהדיוטות העליונות שמעלי הולכות ונעשות היריות חלשות מרגע לרגע. עתה נופלים אחרוני המגינים של מבצרנו ואתם נופלת וגוועת וארשה הגדולה, היפה, יראת- האלוקים, וארשה היהודית. השמש נטתה לשקוע ואני מודה לאלוקים על שלא אראנה עוד. אודם שריפות מתפרץ דרך האשנב, וקטע השמים שאני רואה הוא אדום ומסוער כאשד של דם. בעוד שעה לכל היותר אהיה כבר עם אשתי וילדיי ועם מיליוני בני עמי האחרים שנספו, באותו עולם יותר טוב, בו אין עוד ספקות ובו האלוקים שולט יחיד הוא. אני מת תוך שלווה, אך לא תוך סיפוק; מוכה, אך לא מיואש; כמאמין, אך לא כמתחנן; כמאוהב באלוקים, אך לא כאומר- אמן עיוור שלו. הלכתי אחריו גם כי הרחיקני מעמו; קיימתי את מצוותיו גם כי יסרני על כך; אהבתיו, הייתי ונשארתי מאוהב בו גם כי דיכאני עד עפר, עינני עד מוות, שמני ללעג ולקלס. הרבי שלי היה חוזר ומספר לי תמיד סיפור על יהודי שנמלט עם אשתו וילדו מן האינקוויזיציה הספרדית ובספינה קטנה על פני ים מגועש הגיע לאי- כסלעים אחד. בא הברק והרג את אשתו. באה סערה והטילה את ילדו לים. לבדו וערירי כאבן, ערום ויחף, מוכה סער ונפחד רעמים וברקים, בשער מפורע וידים לאלוקים שלוחות, המשיך היהודי לילך בדרכו על אי – הסלעים השומם ופנה לאלוקים כה לאמור: “ריבון העולמים, נמלטתי לכאן כדי שאוכל לעבדך באין מפריע, לקיים את מצוותיך ולקדש את שמך; אך הרבה אתה עושה שאעזוב את דתי. ברם, אם עולה על לבך כי יעלה בידך בניסיונותיך אלה להוגינו מן הדרך הישר מודיע אני לך, אלוקי ואלוקי אבותיי, כי לא יעלה בידך כלל וכלל. יכול אתה לדכאני, יכול אתה לקחת מעמי את היקר לי והטוב ביותר בעולם, יכול אתה לייסרני עד מוות – אני תמיד אאמין בך. תדע נאמנה שעל כורחם של יושבי שמים יהודי אני ויהודי אהיה. ולא יועיל כל מה שהבאת ותביא עלי!”
ואלה הם גם דברי האחרונים אליך, אלוקי החרון שלי; לא יעזרו לך מאומה! הכל עשית כדי שאתבדה בך, כדי שלא אאמין בך. אולם מת אני כפי שחייתי, תוך אמונה סלעית בך. ישתבח לעולמי עד אלוקי המתים, אלוקי הנקמה, אלוקי האמת והמשפט אשר יעיר שוב את פניו לעולם ויזעזע את אושיותיו בקולו האדיר.  

שמע ישראל ! ה’ אלוקינו , ה’ אחד ! בידך אפקיד רוחי!

להורדה כקובץ