“האמונה שלי מתפרקת – מה לעשות?!”

אני מקווה שלא תיעלבי, תמר, אם אוֹמַר לך שהשוק שחטפת הוא די צפוי. נולדנו כדתיים, והתרגלנו מגיל אפס להתנהג בצורה מסויימת בלי לחשוב יותר מדי. חיי הדת הפכו לחלק מהשגרה, ואנו רגילים להתייחס אליהם כדבר מובן מאליו שאינו מצריך מחשבה, לימוד או חיבור נפשי עמוק.

“שלום. קוראים לי תמר (שם בדוי) ואני לומדת בכיתה יא’. בסוף השבוע האחרון יצאנו לסמינריון של גשר (מפגש של נוער דתי וחילוני) מטעם האולפנה. אני מרגישה שחזרתי ממנו בן אדם אחר. השבת הזו גרמה לי לחוסר ביטחון בכל התחומים! גם בדברים שהייתי הכי טובה, אני כבר לא בטוחה בעצמי בכלום. שאלו אותי שאלות על היהדות, על הדרך שלי, על מה שאני מאמינה, אלא שגם אם כלפי חוץ ידעתי לענות, בִּפְנִים הרגשתי שאני לא באמת יודעת אלא סתם מדקלמת את מה שחינכו אותי בבית (אני ממשפחה מאוד מאוד דוסית). עלו שם שאלות ממש בסיסיות שחשבתי שאדם דתי אמור לדעת מה לענות עליהן, כמו: ‘איך אני יכולה לדעת שיש ה’ בעולם? האם יש הוכחות לכך? איך אני יכולה לדעת מה ה’ באמת רוצה ממני? מי ברא את ה’? מי אמר שה’ ברא את העולם?’. מאז אני לא ישנה טוב בלילות מרוב מחשבות.

מה עושים בשביל לחזור להיות מה שהייתי קודם? מה עושים בשביל להתקדם?

הצילו!!

תמר.

_____________________________________________

שלום תמר.

קודם כל בואי נירגע. מה שאת מתארת הוא דבר מצוי, שמתרחש לפעמים בעקבות מפגשים כאלו, ואת לא הראשונה וגם לא האחרונה, שזה קורה לה.

אני מקווה שלא תיעלבי, תמר, אם אוֹמַר לך שהשוק שחטפת הוא די צפוי. נולדנו כדתיים, והתרגלנו מגיל אפס להתנהג בצורה מסויימת בלי לחשוב יותר מדי. חיי הדת הפכו לחלק מהשגרה, ואנו רגילים להתייחס אליהם כדבר מובן מאליו שאינו מצריך מחשבה, לימוד או חיבור נפשי עמוק.

ואז ביום בהיר אחד אנחנו מקבלים את הבּוֹמְבָּה. יוצאים קצת מהחממה, בוקעים מְהַבֵּיצָה, ונפגשים עם מישהו מ”העולם האחר”. אחד שלא מקבל אוטומטית כאקסיומה את מה שלנו כל-כך ברור עד שלא טרחנו אפילו לדבר עליו. מישהו שמעמיד מולנו מראה שגורמת לנו לשים לב פתאום עד כמה דברים רבים אצלנו שטחיים ולא מבוססים, דקלומים של סיסמאות ומילים ולא חיבור עמוק של חיים.

וזה מבהיל ומביך ומבלבל ומפחיד.

ופתאום אנחנו מרגישים שהאדמה מתחילה לרעוד לנו מתחת הרגליים ושום דבר כבר לא בטוח יותר.

השאלה החשובה היא, תמר, מה את הולכת לעשות עם זה עכשיו. מי יודע, ייתכן שהקב”ה גילגל לך בכוונה את האירוע הזה כדי לעורר אותך ולומר לך דבר אחד. “עד עכשיו, יקירתי, היית ילדה טובה ותמימה. וטוב שכך. אבל עכשיו כבר גדלת והתבגרת. השכל והנפש שלך התפתחו. הגיע הזמן שתתחילי להשתמש בהם. את הרי מאוד מקפידה להרחיב את הידע ולפתוח אופקים בכל מיני תחומים של חול (חמש יחידות במתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה, מחשבים…), האם את משקיעה אפילו עשירית מהזמן הזה לטובת הדבר שאמור להיות הכי חשוב בחיים שלך – אני?! עד כמה הקשר בינינו באמת משמעותי בשבילך ומה את מוכנה לעשות למענו?”.

עולם האמונה, תמר, הוא רחב ועמוק. כמובן שיש תשובות מצוינות לכל השאלות שהזכרת, כמו גם להרבה אחרות שלא העלית בדעתך אפילו. השאלה והבירור הנוקב הוא אחד המוטיבים המרכזיים של היהדות. כל הגמרא מליאה בשאלות וקושיות, וגדולי ישראל בכל הדורות כתבו מאות ואלפי ספרים בכל התחומים הללו, ביררו כל דבר לעומק ולא התייחסו לשום דבר כְּמוּבַן מאליו. אלא שלמרבה הצער את מרבית האנשים הדתיים זה לא בדיוק מעניין. הם לא כל כך טורחים ללמוד את הדברים הללו ולהתחבר לעולם הרוחני באמת. הם מרפרפים בשטחיות על הקליפה בחוץ, ולא נותנים לשאלות מהותיות להטריד אותם. יש לציין שרבים מהם די סובלים מהמצב הזה. הם מרגישים כל הזמן קרועים בין עולם החול החילוני הקורץ והמפתה, לבין העולם הדתי ש’עושק’ מהם כל מיני הנאות ומטיל עליהם הגבלות לא מובנות, מבלי שהם מרגישים מה הם מקבלים בתמורה, אך אין להם את האומץ לנסות להתקדם עוד צעד מתוך התסבוכת הזו. האם לך, תמר, יש?!

הרשי לי לספר לך משהו על עצמי. כשהייתי בכיתה ט’ הישיבה התיכונית שלי יצאה לטיול שנתי בדרום הארץ. המדריך שלנו בטיול היה בחור בשם ברק (עד היום אני זוכר את שמו, למרות הזמן הרב שעבר מאז, וכבר תביני למה). הוא היה סטודנט חילוני לביולוגיה שבזמנו הפנוי עשה השלמת הכנסה מהדרכת טיולים. ברק היה בחור אינטליגנטי ורחב אופקים וגם קצת שובב, ולכל אורך הטיול הוא נהנה לעצבן את החבר’ה הדוסים שהדריך. “כאן יש שכבות סלע מלפני 200 מיליון שנה…” הוא זורק להם. והם, כצפוי, מתרגזים – “היי, העולם קיים רק 5000 שנה!”. “ואז האדם התפתח מהקוף…” – והם יורים בחזרה – “אולי אבא שלך מהקוף, אבל את האדם ברא אלוקים…” וכן הלאה. אני לא הייתי מהדברנים הגדולים, ורק עמדתי מן הצד, מאזין לויכוח הסוער. ופתאום שמתי לב לדבר מפחיד. להרבה מאוד מהשאלות שהועלו – אין לי תשובה, וְלוּ רק בגלל שמעולם לא חשבתי עליהן. חזרתי הביתה מהטיול כשבראש שלי מתרוצצים הרבה סימני שאלה ומאיימים להטביע אותי. כבר לא הייתי בטוח יותר בשום דבר שהאמנתי בו.

באותו רגע קיבלתי החלטה גורלית.

החלטה שהשפיעה על החיים שלי עד היום.

הפעם, אמרתי לעצמי, אתה לא מוותר, יוני. לא מטייח ולא מורח. מה שמונח פה על כף המאזניים זה בעצם…החיים שלי. במה אני מאמין, מה הדרך שלי, איזה מין בן אדם אני עומד להיות. אני חייב להתייחס לזה ברצינות!

התיישבתי לשולחן, לקחתי דף ועט, ורשמתי את כל השאלות והנושאים שאני רוצה לברר.

והתחלתי.

פתחתי ספרים, שמעתי שיעורים, שאלתי רבנים, חשבתי, התלבטתי. לא וויתרתי עד שהרגשתי שאני באמת מבין את הדברים לעומק.

מאותו היום החיים שלי עלו על מסלול אחר. הרגשתי שהעולם הרוחני שלי, שעד אותו יום היה די שיגרתי, שטחי, “דתי” כזה – מקבל תנופה חדשה.

היום, במבט לאחור, מתחשק לי לפעמים לחפש את אותו ברק ולהגיד לו מילה אחת – תודה!. ‘בזכות כל הבלגן שעשית לי אז, בחמישית, נפתחו לי אופקים חדשים’. אין לי ספק שֶמַה שאיפשר לי שבע שנים לאחר מכן להקים ביחד עם חברים את פרוייקט “חברים מקשיבים” ולהיות מסוגל לענות לשאלות של בני נוער, זה רק בזכות מה שאני עברתי בעצמי באותם הימים ומה שבניתי בתוכי.

סיפרתי לך את כל זה, תמר, כי הסיפור שלך הזכיר לי את עצמי. את לא צריכה להיבהל ולא לאבד את העשתונות ממה שקרה לך. צריך פשוט לשמוח על האתגר החדש ולהגיד לו ‘כן!’. צריך סבלנות, זה דורש זמן והשקעה, וזה בסדר גם להרגיש קצת נבוכים ומבולבלים לפעמים. העיקר להרגיש בלב איכפתיות אמיתית מהנושא ולא ולוותר עד שנשיג את המטרה.

 

לא באתי במכתב הזה לענות על אף אחת מהשאלות שעלו בסמינריון. ובכל זאת איני יכול להתאפק מלהתייחס בכמה משפטים לנקודה קטנה אחת.

לפעמים אנשים דתיים נבהלים לשמוע מישהו זורק אמירות כפרניות בסגנון ‘איך אתה יודע בכלל שיש אלוקים?’.

אז נכון שכבר נכתבו על זה אלפי ספרים ומאמרים, אבל אל תתבלבלי, תמר. יש דברים עמוקים  ומורכבים בעולם, אך הנקודה היסודית ממנה מתחיל הכול היא פשוטה מאין כמוה. אם יש משהו ברור בכל העולם המסובך והמסופק שלנו – זה בדיוק הדבר הזה. האמונה באלוקים שברא את העולם זה הדבר הכי פשוט, הגיוני וברור שיש. כל אלטרנטיבה אחרת – הזויה ומופרכת. האם צריך להיות גאון עצום כדי להבין שמאחורי המציאות האדירה המורכבת מאינספור פרטים ויצורים ומנוהלת בסדר מופתי, בהרמוניה ואיזון, חייב להיות מישהו?! האם צריך להיות פרופסור באוניברסיטה כדי לקלוט שגוף האדם המתוחכם יותר מהמכונה המשוכללת בעולם, אין שום סיכוי שבעולם שהוא נוצר מעצמו?!!! זה בלתי אפשרי עד לכדי גיחוך. האם אותה נערה שפגשת בסמינריון של גשר תסכים להאמין שהאייפון החדש שלה נוצר מעצמו או אפילו ב”התפתחות אבולוציונית אקראית הדרגתית במשך מיליוני שנה” ובסוף יצא מה שיצא?! מי שיעז להגיד דבר כזה הרי יאשפזו אותו אוטומטית במוסד סגור. לא צריך להיות ‘דתי’ בשביל לקלוט את מה שאמרנו. כל אדם, שיעמוד מול העולם הזה ביושר האינטלקטואלי הכי בסיסי ורק ייפקח את עיניו לא יכול שלא להבין שמאחורי היצירה הגאונית, המורכבת וההרמונית הזאת יש מקור עליון שברא אותה. כל אפשרות אחרת היא הזויה, מופרכת ובלתי מתקבלת על הדעת (דרך אגב, גם המדע היום מכיר בכך שהעולם הוא נברא. אומנם נותנים לזה שמות “מדעיים” – המפץ הגדול וכו’, אבל אין חולק היום שהיה רגע מסוים בהיסטוריה שממנו הכול התחיל פתאום).

מיהו אותו אלוקים? מהו היחס שלו אלינו? מה הייעוד שלנו בחיים? אלו שאלות מצוינות שכדי לענות עליהן צריך להתחיל ללמוד אמונה ברצינות. רק שימי לב לא להתבלבל בטעות בדברים הפשוטים ביותר.

 

את המכתב שלך, תמר, סיימת בשאלה – “איך לחזור לאיפה שהייתי קודם?!”. אני שמח לבשר לך, תמר, שלא תחזרי עוד לאיפה שהיית קודם. אם רק תרצי ותהיי מוכנה להשקיע תחזרי למקום גבוה יותר, מבוסס, אמיתי, שלם ושמח. כנראה קיבלת סימן קטן משמים שהגיע הזמן שלך לעלות קומה, לשדרג את כל העולם הרוחני שלך ולהיפתח לדברים חדשים ומדהימים שטרם הכרת.

מזל טוב!

האם את מוכנה לאתגר?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *