מנקים פעמיים

אירוע מפתיע באמצע הניקיונות לפסח מביא לכמה הרהורים מפתיעים על סוג אחר של הכנה לפסח שקצת נשכחה...

לא נעים לומר אבל האמת היא שאני לא אוהב לנקות לפסח. 
איך אפשר בימים משגעים כאלו, כשהאביב משתולל והשמש מזמינה אותך לחגוג איתה בחוץ – לעמוד בתוך הבית עם סמרטוט וסחבה ולנקות… זה הרי ממש עוול, לא?!
משום מה יש לי הרושם שאני לא היחיד שמרגיש ככה. נדמה לי שחג החירות היה יכול להיות הרבה יותר פופולארי ללא ה’מרור’ של שבועיים הכנות וניקיונות לפני. נו מילא, מזל שפסח יוצא רק פעם בשנה. כמה ימים של עבודה וגומרים עם הסיפור הזה לשנה שלימה.
אני מוציא מהתיק את הדיסק החדש שקניתי אתמול, מקלף בעדינות את העטיפה ומכניס למערכת. אם נחתם גורלנו לעבודת פרך, אני מנסה לנחם את עצמי, לפחות ננסה ליהנות קצת תוך כדי. אני שם על פול ווליום והצלילים ממלאים את החדר בקצב עליז. לדאבוני השמחה היתה קצרה מאד. כבר בשיר השני נשמע התקתוק המוכר והשנוא. קפץ החשמל. אוווף! למה דווקא עכשיו?!
פתאום אני נזכר שנתקלתי אתמול במודעת רחוב על עבודות לשיפור התשתיות וש’ייתכנו הפסקות החשמל’. נו באמת, מכל השבועות בשנה לא יכלו בעיריה לבחור זמן יותר מוצלח לעשות בלאגן חוץ מאשר ארבעה ימים לפני פסח?! טבלתי את המטלית במים המוקצפים ופתחתי את דלת התנור. השקט המרגיז שהשתלט פתאום על הבית גרם לגלגלים במוח שלי להתחיל לעבוד.
להכניס יד לתנור, כמו שאני עושה עכשיו, הרהרתי, אינו דבר מובן מאליו. בדרך כלל יש שם איזה מאתיים מעלות. עכשיו הכול קר. האמת, מזכיר קצת אותי. היו לי תקופות בחיים שהייתי מה זה לוהט. חם על דברים. מלא התלהבות, שמחה, מוטיבציה. מאז קרה לי משהו. התקררתי קצת. קשה לי לקום בבוקר. התפילות הפכו למשהו די טכני ומשעמם. יותר מידי דברים אני עושה רק כי צריך, ולא בגלל שאני באמת מחובר ומזדהה מבפנים. שלא תבין שלא נכון, זה לא שהפכתי לקרש. יש מקרים בהם אני ממש בוער. למשל, כשמישהו מרגיז אותי. אני מסוגל פשוט להתפוצץ עליו, לרתוח. אז באמת כמעט ואין לי גבולות. 200 מעלות זה קטן עלי. אבל רוב הזמן אני קר למדי. טכני, יבש.
הנחתי מידי את המטלית והפניתי את המבט לעבר המקפיא, היעד הבא בניקיונות שלי. למרות שהדלת שלו היתה סגורה הרגשתי משב של רוח צוננת זורם אלי מכיוונו. משהו מהציניות והאדישות קצת השתלט עלי לאחרונה, חשבתי, נגיעות של ייאוש מרפה השאירו בי סימנים. הרי כמה שאיפות גדולות היו לי רק לפני שנה. כמה דברים הבטחתי לעצמי שיהיו אחרת, וזה לא קרה. נראה כאילו קצת קפאתי במקום. אולי מעצלנות, אולי מתסכול ואכזבה. פשוט הפסקתי להתקדם.
קמתי מהמקום בהרגשה מדוכדכת וניגשתי אל החלון. אולי קצת אוויר צח יעורר אותי. השימשה היתה מלוכלכת ומליאת אבק. רואים שעברה שנה מאז זכתה לפגוש קצת מים וסבון. הבטתי אל הרחוב אבל מסך דק ועכור הפריד בינינו. יש בזה משהו, חשבתי לעצמי. אולי ככה גם אני מסתכל על העולם? כמה יופי ופלא יש בכל מקום. למה אני בוחר לראות דווקא את השחור? להסתכל בעין רעה על אנשים ועל דברים, ואחר כך מתפלא שהגל הזה חוזר אלי ישר לפנים?…
חולשה משונה השתלטה עלי פתאום. לקחתי צעד אחורה ונשענתי על ארון הספרים. גבי נצמד למדפים, ישרים כמו סרגל, מקובעים במסגרת של עץ אלון עתיק ומשובח. בתוכה ניצבו מסודרים כמו חיילים, הספרים. בעיניהם מבט מבקש, כמעט מתחנן ‘רק תיקח אותי, בבקשה. תפתח אותי ותראה מה יש לי לגלות לך…’. האמת היא שכבר הרבה זמן לא יצא לי לפגוש אחד מהם מקרוב. האותיות שאני נתקל בהן הן בעיקר על מסך. של מחשב, טלוויזיה או סתם סלולארי. פחות על נייר אמיתי, כמו פעם.
אנחה גדולה נשמעה פתאום בחדר. הסתכלתי ימינה ושמאלה. היות שרק אני פה, כנראה היא יצאה מהפה שלי. ‘מה אני מתאמץ כל כך על הבית כשאני בעצמי צריך אוברול כללי?!’, דקרה אותי המחשבה, ‘מה אני מצחצח רהיטים כשהנפש שלי זועקת לניעור אבק וניקוי יסודי?!’.
התיישבתי על הרצפה נשען לאחור על הרגל של שולחן האוכל הגדול. ‘אבל מה, זה אפשרי בכלל?! הרי כמה פעמים רציתי וחלמתי, כמה פעמים אפילו החלטתי והבטחתי שמעכשיו יהיה אחרת, ובכל זאת שום דבר רציני לא השתנה…’.
פתאום נשמע התקתוק המוכר וקטע את חוט המחשבות. “ויהי אור”. חזר החשמל וצלילים עליזים שוב מילאו את החדר. קמתי מהמקום. ‘די עם המחשבות השליליות’, אמרתי לעצמי. ‘אם הצלחנו לצאת ממצרים, אם צלחנו את ים סוף ואת המדבר הנורא, מתברר שהכול אפשרי. מי שירצה באמת להגיע אל הארץ המובטחת, כנראה ששום דבר לא יעמוד בדרכו’.
הבטתי אל המראה הגדולה שהיתה תלויה מעל הפסנתר וגיליתי שאני מחייך. הרגשתי שצליל חדש מתחיל להתנגן בתוכי.
‘איזה מזל שיש פסח’, חלפה בראשי מחשבה. ‘לפחות פעם בשנה, הזדמנות להתחדש ולהתנקות ולתת לאביב חדש להתחיל. בחוץ אבל לא פחות חשוב מזה – עמוק בפנים’.
חג שמח, איחלתי לעצמי, חג חירות כשר ושמח.

 

תודה לרב אייל ורד על ההשראה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *