מה הבשורה שלנו?

לא פופולרי לכתוב את הדברים הבאים. אופנתי הרבה יותר לשקוע בהלקאה עצמית ולהתבוסס בביקורת פנימית נוקבת. אך יש רגעים בהם הדברים צריכים להיאמר, גם אם יגרמו להסמיק במבוכה קלה

סערת גיוס הציבור החרדי שמטלטלת את המדינה כבר עשרות שנים הגיעה לשיא חדש. ביום ראשון השבוע גדשו את ירושלים מאות אלפי לבושי שחורים בהפגנת כוח ואחדות מרשימה. הצד החילוני בסיפור ממאן להתרשם מזעקות השבר על ‘פגיעה אנושה בעולם התורה’ והוא איתן בדעתו להוביל לשינוי במצב הקיים. בתווך נמצא הציבור הדתי-לאומי שמפלגתו היא זו שמובילה את החוק. הוא נקרע בשאלה במי לצדד יותר ומרגיש כמו בסיפור על אותו רב שבאו לפניו שני מתדיינים. לאחר ששמע את הטענות המשכנעות של הצד הראשון אמר בביטחה “אתה צודק”, אך כעבור רגעים ספורים כשהשני סיים לשטוח את נימוקיו הגיב באומרו “גם אתה צודק”. הרבנית שישבה מן הצד והאזינה לדיון לא יכלה עוד להתאפק והתפרצה: “בעלי הרב, אבל איך אפשר לומר גם על הראשון שהוא צודק וגם על השני שהוא צודק?!”. הרב הרהר בכובד ראש בטענה ההגיונית להפליא ואמר: “גם את צודקת…”.

 

המקף

אין ספק שבמחלוקת הזו, כמו גם בסוגיות רבות אחרות, יש לציבור הדתי-לאומי תפקיד ייחודי בתוך החברה הישראלית. כשהחרדים צועקים על פגיעה בעולם התורה – אנחנו באמת מבינים את הכאב שלהם. אנחנו יודעים מה זה לימוד תורה ומה ערכו. כשהחילונים צועקים על פגיעה בשיוויון בנטל – אנחנו באמת מבינים את הכאב שלהם. אנחנו יודעים מה חשיבותה של שותפות עם הכלל ושל שירות בצבא הגנה לישראל (רק שבעינינו זה אינו ‘נטל’ מעיק אלא זכות עצומה שהיא גם מצווה גדולה). אין עוד ציבור בעם ישראל שמסוגל להכיל ולהיות מחובר לשני הצדדים בו זמנית. ממילא, אין עוד מי שמסוגל ועליו מוטלת השליחות להיות הגשר שמחבר ביניהם. כששאלו את השר המנוח יוסף בורג ז”ל “אתה אומר שאתה דתי-לאומי, אך איזה מין הצדדים במשוואה חשוב יותר בעיניך – ה’דתי’ או ‘הלאומי’?”, תשובתו היתה “החשוב מכל הוא המקף שמחבר ביניהם“.התפיסה השטחית רואה בדרך הזו סוג של פשרה. בינוניות ממוצעת של מי שלא הצליח להחליט האם הוא דתי או חילוני ומנסה להיות שניהם ביחד. המבט העמוק מבין שהאמת אינה נמצאת בקצה כזה או אחר אלא דווקא במקום שבו הם נפגשים. פשוט יותר להיות חרדי, קל הרבה יותר להיות חילוני. אבל מורכב, מאתגר והכי חשוב – אמיתי יותר, להאמין בדרך שאינה מציירת את העולם בחלוקה דיכוטומית של צבעי שחור-לבן, אך גם לא עושה ממנו בליל צבעוני מקושקש. תפיסת עולם מבוססת היודעת לתת לכל ערך ולכל אידיאל את המקום הנכון שלו בפאזל הגדול של חיי הפרט והמדינה. מי שמעז להיות בעמדה הזו עלול לגלות את עצמו לא פעם כשק איגרוף של שני הצדדים. ‘ילד הכאפות’ של השכונה, שסופג בוז, השמצות וזלזול, דווקא בגלל שכולם חשים באינטואיציה פנימית שיש בדרך שלו משהו גדול ואמיתי שהם חסרים אותו.

 

מילה טובה

אני יודע שלא פופלארי לעשות את מה שעומד לקרות בשורות הבאות. אופנתי הרבה יותר לשקוע בהלקאה עצמית ולהתבוסס בביקורת פנימית נוקבת. אך יש רגעים בהם הדברים הבאים חייבים להיאמר, גם אם יגרמו להסמיק במבוכה קלה. הציבור הדתי לאומי הוא הציבור הערכי ביותר במדינה. נקודה. נכון שקיימים ערכים גם בציבור החילוני והחרדי, כולל נכונות להתמסרות גבוהה לחלקם (כדוגמת לימוד תורה בחברה החרדית). אך אין עוד ציבור שמשלב פסיפס רחב ומגוון כזה של ערכים: תורה ויראת שמים מחד, והשכלה ועולם תרבותי עשיר, מאידך. התיישבות וחקלאות, שירות משמעותי בצבא, גידול משפחה רחבה וטיפוח זוגיות, מחויבות להלכה וחיבור עמוק למסורת היהודית, התנדבות ומעורבות חברתית – כל אלו ערכים חשובים ומכוננים, שגם אם נמצא את חלקם פזורים במידת מה במחוזות אחרים, אין עוד ציבור שתפיסת עולמו שואפת לכלול את כולם, ושבחייו הוא חותר לממש את השילוב המורכב הזה. ברור שחיים כאלו יהיו כרוכים בדילמות בלתי פוסקות והתלבטויות מייסרות כיצד להכריע כשערכים שונים מתנגשים. צבא לעומת ישיבה, עוד שנת שירות או אולי מדרשה, אמהוּת או קריירה, עבודה או משפחה. אי אפשר גם יהיה להתחמק מן המחיר של הנפילות שבדרך או מאלו שהשילוב יגרום להם להישאב אל אחד מן הצדדים ולהזניח את השני. אך היכולת לשלב ניגודים, גם כאלו הנראים במבט ראשון בלתי אפשריים, היא הליכה בדרכו של הקב”ה “הכול יכול וכוללם יחד”. זוהי המשימה וזו הבשורה שיש לנו להעניק באהבה לעם ישראל.

 

מי מפחד ממדינת הלכה?

דוברים חרדים מרבים לצטט את דברי הגמרא במסכת ברכות (ח,א) “מיום שחרב בית המקדש אין לקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה”. הביטוי ‘מדינת הלכה’ הפך לאחד מסמלי המחלוקות הנוקבים בחברה ישראלית, כשהוא משמש בתפקיד כפול על שני קצות הסקאלה. חזון נכסף ושאיפה עתידית, מן הצד החרדי, וחלום בלהות מאיים ומדכא, מן הצד החילוני. כשתהום כזו פעורה בין הצדדים, לא נותר לנו אלא לגלות את הסוד הגדול. יש אלטרנטיבה. קיימת אפשרות שלישית. גם למדנים מדופלמים עלולים לא לשים לב שהגמרא הנ”ל אינה מדברת על האידיאל הרצוי אלא מתארת תוצאה עצובה של החורבן והנפילה. החזון שלנו אינו ‘מדינת הלכה’ אלא ‘מדינת התורה‘, שההלכה היא רק אחד מן הביטויים שלו. אנו נושאים את עינינו למדינה מודרנית רבת עוצמה כשעמוד השידרה והקוד הגנטי שלה הוא ‘תורת חיים‘ – תורה גדולה שמקיפה ובאה לידי ביטוי בכל התחומים. מדע וחקלאות, צבא ואומנות, כלכלה וסדר עדיפויות חברתי. איננו מאמינים בדרך חיים שנועדה להוציא “אחד מאלף” – גדול הדור בתורה, אך עלולה להותיר מאחור אלף שחיים מתוך דחקות, לחץ ותסכול על שלא זכו להיות בראש הפירמידה. אנו דוגלים בדרך שתוציא אלף יהודים שיהיו עובדי ה’ בשמחה, אנשי עמל, חקלאים, אנשי היי-טק, מורים, וכמובן תלמידי חכמים, המכבדים זה את זה, ומוקירים גם את מי שאינו תלמיד חכם כמותם. החברה הישראלית הסובלת מכל חוליי החברה המערבית – ערעור עולם הערכים, מתירנות וחומרנות, התפרקות התא המשפחתי ומכת גירושין הרסנית, דיכאון, בדידות וחוסר פשר, זקוקה כסם חיים לעוד ועוד אנשים מן הזן הנדיר שתואר קודם והרוח החדשה שהם מביאים איתם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *