משלב או מבלבל?

לאחרונה נתקלנו בקמפיין מסיבי בעד חינוך מעורב לילדים דתיים וחילונים. האם זה באמת שילוב נכון שמקרב ומחבר בין המגזרים או שיוצר ילדים מבולבלים וחסרי זהות מוגדרת?

“התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” שאלה אליס.

“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע” אמר החתול.

“לא אכפת לי כל-כך לאן” אמרה אליס.

“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי” אמר החתול.

                                                        (מתוך ‘אליס בארץ הפלאות’)

 

בשבועות האחרונים שוטף אותנו נחשול פרסומי מאסיבי למען ‘חינוך מעורב’. ג’קי לוי מיישיר מבט וקורא “במקום שנסתגר – חשוב שנלמד להסתדר”, ולצידו מתייצבת חבורת הורים חייכנית שבחרו לרשום את ילדיהם המתוקים לבתי הספר המשותפים לדתיים וחילונים. “ללמוד יחד בלי לוותר על מה שחשוב לך ועל הזהות שלך”, “להכיר אחד את השני בלי לחשוש ובלי לפחד”, הן רק חלק מקריאות הקמפיין המושקע והמרשים.

אין ספק שיש כאן משהו אמיתי שנוגע לנו ישר בלב. הרי מי לא יזדהה עם הרצון העמוק להיות מחובר לעם ישראל על כל גווניו? מי לא יהיה מעוניין להפיל את מחיצות הניכור והעוינות שבין המגזרים השונים? ובכל זאת, האם המסקנה המתבקשת היא לערבב את מסגרות החינוך כבר מגיל הגן? לא בהכרח, וייתכן שדווקא ההפך מזה.

 

סופרמרקט הדעות

את השורות הבאות כותב אדם ששירת בצבא עם חילונים, למד באוניברסיטה עם חילונים וגר ביישוב שרובו חילוני. אדם שמאמין ש”אנשים אחים אנחנו”, בתוך כולנו מפעמת נשמה יהודית אחת ושאחדות ישראל היא ערך עליון. ולמרות כל זאת, חינוך מעורב אינו מקרב אותנו אל המטרה הזו, אלא דווקא מרחיק אותנו ממנה. מדוע? כי אי-אפשר לחנך באמת אם אין נכונות להתמסר אל האמת הזו עד הסוף. בעולם פוסט-מודרני ששיח פלורליסטי הדוגל בריבוי אמיתות ולגיטימציה לכל שיגיון השתלט עליו באגרסיביות, כמעט ומסוכן ולומר את המשפט הפשוט הבא: אנו מאמינים בכל ליבנו ש“משה אמת ותורתו אמת”. הבחירה בה אינה סימון וי במבחן אמריקאי בו כל האפשרויות לגיטימיות. זו התשובה הנכונה היחידה! ‘תורה’ עבורנו אינה עוד מקצוע לימודי, לצד חשבון, אנגלית ומדעים. תורה היא ליבת החיים. הנשמה שמכה גלים בים חיינו, מעצבת ומדריכה אותם. ללמד יהדות ולחנך לאמונה זה לא רק להעביר לילדים אינפורמציה ולחבר אותם לפולקלור מסורתי. זה להדליק בתוכם להבה בוערת ולנפוח בקרבם רוח ונשמה. האם אפשר להעביר לילדים אהבת תורה, להט רוחני ומסירות נפש למען קיום מצוות, כשבאותה נשימה מוצגת לפניהם אלטרנטיבה חיה ובועטת בדמות חבריהם המתוקים שאורח חייהם שונה בתכלית? האם ייתכן לחנך למחויבות להלכה ולקבלת מרות של מי שנמצא מעליך, כשלמול העיניים אתה פוגש את האופציה לצפצף על כל זה, כאורח חיים לגיטימי שיש לכבד ולהוקיר? האם נסתפק במורים שיהיו דוגמא אישית לילדים מבחינת הליכותיהם וידענותם או שנחפש מי שיהיו מודל ומופת לחיקוי בכל מימדי החיים? אלו הן שאלות קריטיות שכל מי שחינוך ילדיו יקר לו חייב לתת עליהן את הדעת.

 

המפגש עם האופציה ה’חילונית’

הזהות היהודית, אחדות העם והחיבור אל המסורת חשובים לכולנו. השאלה הקריטית היא האם הדרך להגיע אליהם עוברת דרך ערבוב ילדים בני חמש או עשר שיופרדו ל’קבוצת תפילה’ ו’קבוצת מפגש’ ויכונסו יחד ושוב יופרדו וכו’, או שזהו מתכון להצמיח ילדים מלאי סתירות פנימיות, תסכולים וזהות מעורפלת. איך אמורה להרגיש ילדה בת שבע שחברתה מביאה משהו טעים לכיתה אבל היא לא יכולה להתכבד ממנו כי ‘כי אני דתיה’? מה אמור לחשוב ילד בן שמונה שיודע שלו אסור לחלל את קדושת שבת אבל לשכנו לשולחן בכיתה אין שום בעיה עם זה? האם אפשר בכלל לחנך לזהות ספציפית אם אתה מציג את כל הזהויות כלגיטימיות? ואם כבר העלינו את ערך ה’הכלה’ על נס, מדוע הוא סלקטיבי ונעצר בחילונים? אם כבר, האם לא היה ראוי להתחיל עם אחינו החרדים? ומה לגבי הנוצרים והמוסלמים (להבדיל)? האם השלום העולמי וחביבות כל אדם שנברא בצלם אינם ערכים חשובים?

בוודאי שיש לכבד כל אדם שנברא בצלם ויש רבים מאחינו החילונים שאנחנו יכולים להתבשם ממידותיהם הטובות ומעולמם הערכי. אך ‘חילונות’ כאורח חיים של פריקת עול תורה ומצוות זו טעות מרה, עיוות מוסרי, ופגיעה חמורה בדרכו וייעודו של עם ישראל.

כמובן שאיננו מעוניינים לגדל ילדים מנותקים ומסוגרים. אנו יודעים שיבוא הרגע בו הם יפגשו את האלטרנטיבות לדרך שהם חיים בה. השאלה היא באיזה שלב יתרחש המפגש. האם כאשר אישיותם מגובשת, דרכם מבוססת ועמוד השידרה האמוני שלהם יציב וברור, או שלפני שנאפשר להם לבנות את התשתית הבסיסית של דרכם כבר נערבל ונבלבל אותם. אין בעיה להכיל בבי”ס דתי ילדים מבתים חילונים שהוריהם בחרו לשלוח אותם למקום הזה, בתנאי שיש לו קו חינוכי ואמוני ברור. אך לא הוגן ולא חכם להכניס ילדים לשעטנז מבולבל ומלא סתירות כשאין להם את היכולת להתמודד איתן. ברור שאהבת ישראל ואחדות העם הם ערכים נעלים, אך מי שירדוף אחרי לאהוב את האחרים לפני שלמד לאהוב באמת את עצמו, יפסיד בסופו של דבר את שניהם.

 

המאמר פורסם בעלון ‘שבת בשבתו’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *