“את ההזדמנות הזאת אסור לכם להחמיץ”, אמר המדריך בהתרגשות כשנימה של חשיבות שזורה בקולו. “זה משהו שקורה פעם בעשרים שנה ונהיה טיפשים אם לא ננצל את המתנה הזו עד הסוף”. ואז הוא חתם את הנאום החגיגי בפאתוס הרועם: “אתם נבחרתם לייצג אותנו באירוע!”.
על מה כל הרעש? צהריים בהיר אחד בישר המדריך לחניכים בעיניים בורקות כי בעוד חודש עומד להתקיים מפגש מיוחד של ראש העיר עם נציגי תנועות הנוער. זו ההזדמנות להעביר את כל התלונות והקיטורים על המבנה הרעוע, המזגנים המקולקלים והתקציבים המצומצמים ולהפוך אותם לבקשה ישירה, ברורה וכובשת המופנית למי שחותם על הצ’קים. “אם תצליחו לשכנע אותו”, הטעים המדריך בקול רוגש, “עידן חדש יבוא על הסניף שלנו”.
את החודש הבא בילו החניכים בהכנות קדחתניות, שהרי עתיד הסניף מונח על כתפיהם הצעירות. הם אינם יכולים לאכזב. אסור להם. ביום האירוע הם הגיעו שעתיים לפני הזמן למקום הכינוס, לבושים כנאה וכיאות, אחרי שביצעו חזרות אינספור בהן הם דקלמו את מה שיאמרו לכבוד ראש העיר.
אלא שאז ציפתה להם הפתעה גדולה. “האמת היא”, הודיע להם מדריכם היקר, “קצת עבדתי עליכם. אין לכם מפגש עם ראש העיר. המצאתי את כל הסיפור. אבל אל דאגה, יש לכם מפגש עם מישהו הרבה הרבה יותר חשוב – הקדוש ברוך הוא! כי הגיע זמן תפילת מנחה”.
את השפטים שרצו החניכים הזועמים לבצע במדריך היצירתי, אני מותיר לדימיונכם הפרוע. ובכל זאת נשאל: מה הוא רצה להמחיש בתרגיל “המבריק” שביצע? האם מתודה חינוכית שנועדה להמחיש עד כמה נערכים לפני מפגש עם בשר ודם, חשוב ככל שיהיה, לעומת הזלזול במפגש היומיומי שלנו עם מלך מלכי המלכים, מצדיק שימוש בשקר? אין חולק על כך שהם מזלזלים באופן מחפיר בתפילה, מאחרים, מרחפים ומדברים. אולם האם מותר לספר על דבר שלא היה כדי להשיג רווח חינוכי?
כל מחנך יודע שילדים אוהבים מאוד סיפורים. הסיפור מאז ומעולם היה דרך שבה בני אדם הקנו מסרים אחד לשני ומדור לדור. אחת השאלות הראשונות שעולות מכיוונם של מי ששומעים את הסיפור היא “זה סיפור אמיתי?”. בדרך כלל בתשובה לשאלה הנ”ל טמון הכשל. אם המספר ישיב בשלילה, ישנו סיכוי סביר שכל עמלו ירד לטימיון. לא משנה עד כמה המסר נוקב, חשוב ואמיתי לחיים, אם הסיפור הוא המצאה, הרי שהוא אוטומטית מתוייק לצד שלגיה, פינוקיו והקוסם מארץ עוץ. זו אולי אגדה נחמדה, אבל מה כבר היא יכולה ללמד אותנו על החיים האמתיים?
הגדרה הפשטנית של אמת ושקר, נתלית בשאלה העובדתית האם הדברים קרו במציאות אם לאו. אולם ישנה הגדרה עמוקה יותר; כזו המכוונת את המבט אל ההשלכות העתידיות של המסר ולא לדיוק האינפורמטיבי של העובדות. האמת בונה את המציאות, מקדמת אותה ואת תכליתה ומשרתת את מגמתה המוסרית, בעוד השקר מרחיק, מחריב, מנתק ומפריד. יחד עם זאת, אם הדיוק העובדתי יפגע, חלילה, בשלום הבית למשל, הרי שלמען בניינו מותר לספר דבר שלא היה ואין לך אמת גדולה מזו. מי שלימדנו כלל זה הוא, לא פחות מאשר ריבונו של עולם ששינה ממה שאמרה שרה על בעלה הזקן, כדי לא לפגוע ולוּ במעט באהבה והכבוד ששררו ביניהם (גמרא יבמות סה,ב). מכאן נפתח פתח לרשימה של מצבים וסיטואציות אותם מַנוּ חז”ל, שבהם ניתן לשנות מן האמת הפשטנית למען האמת העמוקה יותר (כך למשל בכתובות טז,ב בסוגיית “כיצד מרקדין לפני הכלה”, וכן בבבא מציעא כג,ב בסוגיית שלושת הדברים בהם תלמידי חכמים משנים בדבריהם ועוד). זו גם הסיבה בגללה לעתים הורים ומחנכים מתאימים דברים לרמתם ויכולת תפיסתם של הילדים. לפעמים הם אף ישנו מן האמת, במידת הצורך, כדי לבנות את הדברים בנפשות הצעירות באופן נכון ובריא.
האם נהג נכון אותו מדריך בסיפור המומצא על ראש העיר? התשובה נמצאת אצל נתן הנביא, שקדם בהרבה לאותו מדריך, המספר לדוד המלך סיפור שלא היה ולא נברא על כבשת הרש, כדי שהמלך יחרוץ הוא בעצמו את דינו שלו (דוגמא נוספת נמצאת במלכים א,כ). אפשר להתלבט בשאלה עד כמה ניתן להסיק משם לענינינו, אך דבר אחד ברור: צריך להיזהר מאוד בשימוש בכלי המכונה ‘שקר חינוכי’. הדבר חייב להיעשות במינון מוקפד, תוך חיזוק מתמיד של ערך האמת והדיוק במילים. אם לא כן, המסר המרכזי שהילדים עלולים לקלוט הוא ששקר הוא כלי לגטימי להשגת כל מטרה הנראית לנו טובה ומועילה. אם כך יקרה, נשיג חס וחלילה, את המטרה ההפוכה לגמרי.
