יש רגעים בחיים שאתה מרגיש כאילו מישהו לקח ברזל מלובן ורותח ותקע לך אותו עמוק בתוך הלב עד שאתה יודע שהצלקת הנפשית הזו תלך איתך לכל החיים.
זה בדיוק מה שהרגשתי מתי שעמיחי, המדריך שלנו, קרא לי הצידה ועם חיוך מתנצל אמר לי: “תקשיב, אני יודע שזה יהיה לך מאוד קשה, כי אתה אחלה בן אדם ואנחנו יודעים כמה שאתה משוגע על הסניף, אבל החלטנו שהשנה אנחנו לא יכולים להכניס אותך להדרכה”.
הרגשתי איך שהמילים הללו שלו “לא יכולים להכניס אותך להדרכה” נהפכו למכונת ירייה קטלנית וחוררו את הנשמה שלי עד שיצא עשן לבן.
באותם שניות יכולתי ממש לגעת בזמן, כי מבחינתי הוא נעצר. מבחנים? בגרויות? כבר לא עניינו אותי.
ניסיתי להגיד לו משהו בחזרה, לשאול אותו אם זה סופי, לשכנע אותו שהם עושים טעות נוראה, אבל גיליתי שכל האוויר שלי התנדף מזמן החוצה, מותיר אחריו חלל עצום וקר שנתכסה בקורי ייאוש ותסכול דביקים.
כמובן שלשבת ארגון לא הגעתי לסניף. כאילו, רק זה מה שחסר לי. לראות איך החברים שלי, שרק אני יודע כמה שהסניף באמת ‘חשוב’ להם, עונדים את סמל התנועה בגאווה, מישרים את החולצה הלבנה ודופקים לכל העולם את חיוך ה’עשינו-את-זה’ שלהם.
בשבת, כשנסעתי למושב של סבתא שלי בנחלים, נזכרתי בעצב שוב ושוב באידאלים הגדולים שעמיחי העביר לנו. אהבתי והערצתי אותו כמו כולם. נזכרתי איך שהוא השאיר אותנו המומים אחרי הסיפור של רועי קליין הי”ד. איך שהוא שכנע אותנו שרק בזכות האנשים הגדולים האלו יש לנו סיכוי להמשיך את מרוץ הלפיד המפואר של העם שלנו.
‘כמה כוח, עוצמה, אנרגיות יש בנתינה’ שאג מולנו עמיחי, ‘כמה קסם יופי וגדלות’ וכולנו רק רצינו שיגיע כבר הרגע הזה שנוכל לתת ולהעניק מעצמנו, להיכנס כבר לתנועת הנוער ולממש את האידאלים הגדולים הללו.
הרגשתי כמו קפיץ אדיר של רצון טוב שמנסה להשתחרר ומשהו חוסם אותו בכוח. ואז, בבית של סבתא שלי, מתוך המעמקים והשביזות, ידעתי שאני ראוי ליותר ועם כל הכבוד לעמיחי, לא הוא ועוד אלף כמוהו יעצרו את האנרגיות שלי להפוך את העולם!
במקום חולצת תנועה לבנה, החלטתי שאני הולך ללבוש את מידותיו של הקב”ה: חסד, הענקה, קידוש ה’.
במקום סיכת תנועה כסופה, הסתכלתי על הציציות שלי שהזכירו לי שיש לי מספיק סממנים חיצוניים של גאוות יחידה יהודית ומובחרת גם בלי חתיכת המתכת הזו.
ובמקום שעות ההדרכה בסניף שבהם מתרכזת הנתינה של החברים המדריכים שלי, החלטתי שהנתינה שלי הולכת להיות כל הזמן וכמה שיותר.
אני לא אשקר לכם, הדחייה הזו מההדרכה כמעט שברה אותי. רציתי לעזוב כבר הכול. אבל אז הבנתי שהכאב הזה בעצם מעיד על זיוף גדול כי מצד האמת אם אתה באמת רוצה לתת ולהעניק, אז אתה יכול לעשות את זה באלף דרכים נוספות מלבד תנועות הנוער המוכרות.
ואם אתה מוכן לוותר על זכות הנתינה שלך, סימן שבעצם כל מה שמלכתחילה משך אותך היה רק ה’שופוני’ והתראו איזה מדריך-טווס אני ואיזה נוצות לבנות ויפות יש לי.
באותו שבוע נרשמתי לעמותה שמטפלת בילדים מתקשים והחלטתי לראות כמה דפים לבנים מהחיים שלי אני יכול לצבוע בצבעי הנתינה. התחלתי לתת קודם כל להורים שלי ביחס ובכבוד, התחלתי לתת לכיתה שלי בארגון ובהתנדבויות, התחלתי לתת לעולם בכך שהקפדתי לא לכלכך אותו והתחלתי לתת לקב”ה מצד הכרת הטוב על זה שהדחייה הזו מההדרכה הפכה לי בעצם את החיים ולימדה אותי שנתינה אמיתית היא הרבה יותר ממפקד וסיכת סניף.
נתינה אמיתית מתחילה קודם כל במחשבה ואם באמת תרצה לעוף עליה, אז אין אף אחד בעולם שיוכל לעצור אותך ואת התובנה הזו, נתתי לעצמי.
לתגובות, הארות והזמנת שיחות לנוער מוזמנים לפנות ל: avinoam811@gmail.com
