חיים בסרט – על תוכניות הריאליטי

כוכב נולד, הישרדות, האח הגדול - מי שלא שמע מעודו את השמות הללו מוזמן לדלג לכתבה הבאה. מי שבכל זאת מעוניין להבין מה הביא את תוכניות הריאליטי אל פסגות הרייטינג בכל העולם והפך עשרות מיליונים למכורים כבדים, וגם לקבל תשובה לשאלות הנוקבות - עד כמה תוכניות המציאות באמת אמיתיות, באילו שיטות מתוחכמות הן פועלות כדי להפיל אותנו ברשתן ומה ההשפעה האדירה שלהן על הצופים, מוזמן להצצה אל מאחורי הקלעים של התעשייה הטלוויזיונית החזקה בעולם

           הלימודים הסתיימו, העבודה נגמרה, אבל השעון מראה שיש עוד כמה שעות לפני שאפשר יהיה לסגור את הבסטה סופית וללכת לישון. מה עושים עכשיו? איך מעבירים את הזמן שנותר? עבור מאות מיליוני אנשים ברחבי העולם הפתרון האולטימטיבי שמציעה התרבות לשאלה הזו מקופל במילה אחת. טלוויזיה. ואם פעם הכול היה שחור לבן ומשעמם, וההתלבטות הייתה מקסימום בין הערוץ הראשון לשני, היום זה כבר ליגה אחרת. הפקות ענק בהשקעות של מיליוני דולארים, מיטב המוחות והכשרונות שנרתמו בלהט למשימה, ומאות ערוצים שכובלים אותך אל הספה, מסחררים–מדהימים–מעתיקי נשימה, ולא נותנים לך לזוז אפילו לשירותים (מזל שיש פרסומות…), עד שתתעטף בחיקה החמים של השינה הגואלת כשחיוך מתוק של שביעות רצון נסוך על פניך.

אלא שכל זה כבר מוכר וידוע. לא היינו מקדישים לתעשייה הזו עוד מילים לולא החידוש האחרון והמפתיע שלה, שנדמה שפתח דף חדש במעמדה של הטלוויזיה כמעצבת התרבות מספר אחת של דורנו. קבלו אותו במחיאות כפיים. טלנובלה – אווט, ריאליטי – אין!

 

“האח הגדול”

הכול התחיל לפני שלושים וחמש שנה בארה”ב (כמובן?). קראו לזה ‘משפחה אמריקאית’. תוכנית המציגה את חייהם של זוג הורים עם כמה ילדים, המתמודדים עם משבר גירושין. עד כאן הכול מוכר. ועכשיו החידוש – הפעם לא מדובר בשחקנים מקצועיים המדקלמים תסריט כתוב מראש, אלא בסיפור חי ואמיתי המתרחש לנגד עינינו ברגע זה ממש. אנשים רגילים – כמוני וכמוכם, שאינם שחקנים המגלמים דמות בדויה, אלא פשוט מופיעים בתור…עצמם, וחיים את חייהם האותנטיים אל מול המצלמות. בתוך מבול הסרטים והסדרות המבוימים שהציף את המדיה התברר שהז’אנר החדש דווקא מוצא חן בעיני הקהל בבית, והוא הולך ותופס לו מקום של כבוד. ‘ריאליטי‘, קראו לזה. תוכניות המציגות, כביכול, את המציאות כמו שהיא. ללא תסריט וללא שום התערבות חיצונית. כבר מאמצע שנות ה-80 הפך הריאליטי לז’אנר פופלארי ברחבי העולם, ובתחילת שנות האלפיים גם ‘עשה עלייה’ לארץ. כיום, יצרנית סדרות המציאות הבולטת ביותר היא ארה”ב, ותוכניות כמו: הישרדות, הטופ מודל הבאה, המרוץ למיליון, אמריקן איידול, אפקט הפחד, שוטרים, תיכון אמריקאי, והרשימה עוד ארוכה, הפכו להיות העוגן המרכזי של רשתות השידור. הריאליטי תופסות כיום את המקומות הראשונים של דירוגי הרייטינג לפני כל יצירה טלוויזיונית אחרת.

הצעד הבא, וההצלחה הגדולה ביותר, לפחות אצלינו בארץ הייתה “האח הגדול“. הרעיון עצמו נולד לפני כחמש עשרה שנה בטלוויזיה ההולנדית ומאז הועתק לכשבעים מדינות בכל רחבי העולם. שֵם התוכנית לקוח מהרומן  המפורסם של הסופר ג’ורג’ אורוול “1984” בו ‘האח הגדול’ הוא הרואה כל והשולט. הפריצה הגדולה היתה בשנת 91 בארה”ב כשרשת MTV העלתה על אותו העיקרון תוכנית הקרויה ‘העולם האמיתי’ (The Real World), בה בכל עונה הוכנסה קבוצת צעירים זרים לבית וחיה בו במשך תקופה של כמה שבועות. די מהר זה הפך ללהיט וההצלחה המטאורית הביאה לצילומים של 16 עונות של התוכנית (!), כשבכל עונה משתתפת קבוצה חדשה של צעירים. לפני כשנה הועתק הרעיון לישראל בקונספט הבא: שישה עשר איש מוכנסים לווילה גדולה למשך מאה ימים. בכוונה נבחרים אנשים השונים זה מזה ומייצגים סטריאוטיפים שונים בחברה הישראלית – הצפונית, הערס, ההומו, הערבייה, הדתי, החוזרת בשאלה, האבא והבת וכדו’. נחסם להם כל קשר עם העולם החיצון (אין טלפון, אין אינטרנט, אין טלוויזיה), והמשתתפים נאלצים להיפרד אפילו משעון היד! נאסר עליהם להביא איתם גם כל חומר קריאה וכתיבה. הסיבה: לנטרל כל עיסוק בדברים חיצוניים בכדי למקד את כל ההתרחשות במערכות היחסים בין הדמויות. בית ‘האח הגדול’ מאובזר בכחמישים מצלמות, חלקן גלויות וחלקן מוסתרות, וכל תנועה מתועדת ומצולמת. כל ‘דייר’ מצויד במיקרופון אישי, אותו עליו לשאת על גופו בכל שעות היום. לרשת האינטרנט הועלה אתר התוכנית ורשת Hot הקצתה לה ערוץ טלוויזיה מיוחד, ושניהם משדרים עשרים וארבע שעות ביממה את המתרחש בבית. מי שמחזיק בידו סלולארי מהדור השלישי יוכל לבחור בכל רגע נתון האם להציץ לתוך הבית ממצלמת הסלון, המטבח או החצר. נוסף לזה פעמיים בשבוע מוקרנת תוכנית מיוחדת המציגה את הדברים המעניינים ביותר שקרו השבוע בבית. אתרים ופורומים רבים ברחבי האינטרנט עוסקים בה, ובחלק מהם ניתן אף לצפות ולהוריד את כל פרקי הסדרה. כדי להוסיף מתח בכל שבוע מטילים מפיקי הסדרה משימה על הדיירים, ובכל שבוע ישנם מועמדים להדחה מהתוכנית. ההחלטה בעניין תלויה בבחירתם של דיירי הווילה והקהל בבית שמצביע באמצעות מסרונים מהטלפון הסלולארי שלו. אמצעי נוסף להוספת עניין הם תאי הוידוי, בהם חושפים המתמודדים בפני מצלמת האח הגדול והצופים בבית את המניעים הכמוסים שלהם. את מה שהתרחש מאחורי הקלעים שלפעמים הוא שונה מהדרך בה דיברו והתנהגו בתוכנית. לשבחם של מפיקי התוכנית הישראלית יצוין הבדל בינה לבין התוכניות שבחו”ל – בהפקה התקבלה החלטה שלא לשדר עירום, וכשמישהו מחליף בגדים משהים את השידור או מעבירים מצלמה. לעיתים אף עוצרים את השידור כשמדובר בשיחות בעלות אופי מיני. אין לזלזל בדבר כיוון שכידוע אלו הם מושכי הרייטינג הגדולים ביותר. האם ההחלטה הזו תשרוד לאורך זמן? זו כבר שאלה אחרת.

תוכניות הריאליטי מבטיחות פרס מרשים למי שישרוד עד הסוף. סכום כסף גדול מאוד, לפעמים בית, ויש גם פרסי ניחומים ‘קטנים’ כמו מכונית, חופשה בחו”ל וכדו’. בתוכנית האח הגדול הישראלית הזוכה משלשל לכיסו לא פחות מאשר מיליון ₪.

ערוצי הטלוויזיה מפעילים מערכת יחצ”נות משומנת היטב כדי לשווק את המוצר החדש. הם משקיעים משאבים אדירים כדי לקדם את התוכנית – כתבות, ראיונות, פרסומות, שלטי חוצות. בין השאר הומצאה אפילו תוכנית מיוחדת – “האחות הקטנה” – שכל ייעודה זה לנתח ולפרשן את אירועי היממה הקודמת. הם גם משתמשים באמצעים יצירתיים להעצים את המתח סביב התוכנית. לדוגמא,  יממה לפני תוכנית הגמר של כוכב נולד 2, הופיע על מסך הערוץ השני שעון עצר דיגיטאלי, שספר את השעות לאחור לקראת הגמר הגדול…

ללא ספק המטרה הושגה וההיסטריה הציבורית הפכה לעובדה. בתוכנית הגמר של כוכב נולד 2 נשלחו כתבים לשלוש הערים מהן באו המתמודדים (באר שבע, מעלה אדומים וכפר סבא) כדי לראיין המוני מעריצים נלהבים, ביניהם נכחו לא פחות מאשר ראשי הערים בכבודם ובעצמם, שדברו למצלמה וחיזקו את ידיהם של ‘נציגי העיר’. אם נניח לרגע בצד את תופעות ההתלהבות וההערצה ונדבר במספרים: תוכנית הגמר של “האח הגדול 1” זכתה לרייטינג מדהים של 39.1%, ורגע השיא של המשדר, בו הוכרזה שפרה קורנפלד כמנצחת, גרף 42.8 אחוזי צפייה! לא פחות משני מיליון (2,000,000!) סמסים שוגרו להצבעה של תוכנית הגמר. בפארק “מיני ישראל” בו יש ייצוג לכל הבניינים החשובים במדינה, לצד הכותל, הכנסת, מוזיאון תל אביב ומגדלי עזריאלי, הוצב מודל מיניאטורי של ווילת האח הגדול, כעוד אחד מסמלי התרבות של מדינת ישראל.

 

סוד הקסם

מה יש בהן, בתוכניות הריאליטי, שזוכות להצלחה מטאורית שכזו? מה מביא מיליונים להתמכר ולצרוך את הסם הזה שעות רבות בשבוע, ובשאר הזמן לדבר על זה כאילו מדובר בהתרחשויות הרות גורל הקובעות את עתיד המדינה?

נשאל זאת מכיוון אחר – אפשר להבין מה מרתק בסרט המציג עלילות דמיוניות מדהימות והרפתקאות מסעירות. אבל מה מושך אנשים לצפות בסתם חבורת אנשים שחיים בבית, ממש כמו ש…אנחנו עושים. מה יותר מעניין אצלם מאשר החיים שאנחנו בעצמנו חיים?!

אפשר למנות כמה סיבות לעניין, אך לפני שנעשה זאת זכרו כל הזמן – שום דבר כאן אינו מקרי. הכול מחושב ומתוכנן בקפידה על ידי טובי כישרונות ההפקה שחברו יחד ליצור מוצר שיכבוש את הצופים בבית:

 

1. מצא את עצמך

היא הנותנת! דווקא העובדה שלא מדובר בכוכבים אלא באנשים כמוני וכמוך היא זו שהופכת את זה לאטרקטיבי כל כך. הצופה לא יכול להשתחרר מהמחשבה: ‘בעצם, גם אני הייתי יכול להיות שם’, או אם תרצו – ‘זו תוכנית שהיא בעצם – עלי…’. גם נוצר הרושם שלכל אחד יש את האפשרות להתגלות ולהפוך להיות דמות מפורסמת ונצפית ולא צריך דווקא כשרון מיוחד כדי להיות ‘מישהו’.

 

2. יחי ההבדל

לתוכניות הריאליטי (כדוגמת ‘האח הגדול’) נבחרים אנשים בעלי רקע ותכונות שונים (לאום, דת, עדה, מעמד חברתי, גיל, נטיה מינית). האינטרקציה ביניהם עשויה להיות מרתקת וליצור רווח משולש:

א. ההבדלים בין הדמויות ייצרו חיכוכים שיוסיפו עניין לתוכנית.

ב.  מאפשר לקבוצות שונות באוכלוסייה להזדהות עם התוכניות, ועל ידי כך להגדיל את קהל הצופים והרווח מהפרסומות. לא משנה אם אתה אישה קתולית אמידה, הומו היספאני עני או סטודנטית ערביה –  כל אחד ימצא עם מי להזדהות.  

ג. להראות איך אפשר לחיות יחד באותו בית  למרות ההבדלים – מסר מתקתק המתאים לרוח ה’פוסט’ שאופפת אותנו.

 

3. ‘מרכיב הסינדרלה’

תוכניות המציאות רוקמות סביב מיעוטים (מיגדריים/אתניים/לאומיים) עלילות סינדרלה, כשדווקא הדמות החלשה והנחותה מפתיעה ומוכתרת כמנצחת. המהפך שמתרחש בסוף התוכנית בו זוכה המתמודד החלש ועושה את ‘הבלתי יאומן’, גם כובש את המסך וגם מוכתר כגיבור מדיה, מגביר את הזדהותו של הצופה עם הז’אנר (למשל, נינט טייב מקרית גת, זוכת העונה הראשונה של כוכב נולד – אישה, מזרחית, תושבת הפריפריה. או הזכיה של יוסי בובליל האשקלוני ב’האח הגדול’ – טיפוס פשוט, מזרחי, עממי). עבור הצופה הרתוק למסך יש כאן נקודת אור. כל אחד מאיתנו הוא סינדרלה, במובנים מסויימים, והניצחון שלו שם בתוכנית נותן ניצחון ותקווה לצופה בבית.

 

4. הדבר האמיתי

אחרי אינסוף סרטים מבויימים, שגם אם תוך כדי הסרט אתה נשאב אל תוכו ושוכח שמדובר בעלילה דמיונית, בסופו של דבר אתה יודע שזה לא קרה וגם לעולם לא יוכל לקרות, פתאום אתה פוגש משהו שהוא, לכאורה, אמיתי לגמרי! והמציאות כמו שהיא, לטוב ולרע, נגלית במלואה לנגד עיניך.

 

 

5. הכול פתוח

וממילא, כיוון שאין תסריט קבוע מראש – הכול אפשרי, הכול ייתכן, הכול פתוח. אין שום דרך לצפות מה יקרה בפרק הבא ואף אדם בעולם לא יוכל לדעת את זה. ההכרעה תיפול תוך כדי תנועה בשידור חי.

 

6. ‘אני אנווט’

בחלק מהתוכניות אתה לא רק צופה פאסיבי מבחוץ, אלא שותף בהנעת גלגלי העלילה ובחריצת גורל המשתתפים. “מי יחיה ומי ימות (אוקיי, הגזמנו), מי בקיצו ומי לא בקיצו”. בהצבעה במסרונים או דרך אתר האינטרנט של התוכנית אתה קובע מי ימשיך בדרך אל הפרס הגדול ומי יודח וייזרק מהוילה חזרה אל החיים האלמוניים כאן עלי אדמות. התחושה המשכרת שאתה, כביכול, במאי העל שמכריע ושולט על גורלם של המתמודדים, היא עוד מרכיב מרכזי באטרקטיביות של התוכנית.

 

השקר הגדול

האינטואיציה הבריאה של הצופה בבית מרגישה שיש כאן איזו תרמית. קול פנימי אומר לו שלא מדובר באמת במציאות. הבעיה היא שהוא לא מצליח למצוא את המילים ולא יכול לתרגם את התחושה המעורפלת לעובדות. אז בואו ונעזור לו.

 

א. “רובינזון קרוזו על האי הבודד”

לפני הכול, בואו ונשים את הקלפים על השולחן – ברור שמה שרואים בתוכנית הריאליטי אינו המציאות הרגילה שקיימת בעולם. לא צריך להיות גאון כדי להבין שזה שונה לגמרי ממה שאנו פוגשים בחיינו מדי יום. זו יצירה מחושבת של בועה מלאכותית שיש בה את תנאי המעבדה הרצויים כדי להפיק את מה שרצו יוצרי התוכנית. נברא כאן עולם חדש שאין בו לא עבר ולא עתיד, אין בו היסטוריה ואין לו פוליטיקה. עולם דמיוני הסובב סביב המרחב הפרטי של המשתתפים הספורים שנוטלים בו חלק, כאילו אין עוד דבר אחר בקוסמוס חוץ מהם. אם כבר, זה מזכיר יותר את רובינזון קרוזו, המוצא את עצמו יום אחד לבדו על אי בודד רחוק ומנותק מכל הציוויליזציה.

 

ב. “דע מה למעלה ממך”

עם יד על הלב – האם ההתנהגות שמציגים לפנינו המשתתפים זו ההתנהגות הרגילה, הטבעית, הספונטאנית שלהם?! האם אפשרי בכלל להיות ‘אתה’ כשאתה יודע שחמישים מצלמות ומיקרופונים עוקבים אחריך עשרים וארבע שעות ביממה, וכל תנועה וכל העווית פנים שלך, משודרת למאות אלפי בתי אב בכל רחבי המדינה, ומיליונים עוקבים אחרי כל דבר שאתה עושה?! עד כמה בן אדם מסוגל להיות אותנטי, כנה ואמיתי כשהוא יודע שכל מילה שלו משודרת באותה שניה לעבר אלפי מסכי טלוויזיה ומחשב ו’כל מה שאמרת ישמש נגדך’?! האם יש בן אנוש שמסוגל להיות טבעי בתנאים שכאלו או שהכול הצגה אחת גדולה?!

 

ג. מי מושך בחוטים

השידור החי מונע, לכאורה, אפשרות לצנזר, ויוצר תוכנית המשקפת באופן מדויק את חייהם האותנטיים של האנשים על המסך. אך אפילו הנתון הפשוט הזה מוטל בספק. כבר נשמעו טענות מגורמים שונים על כך שישנה השהייה מכוונת של מספר דקות בין ההתרחשות לשידור, והיא מאפשרות לשלוט מה ישודר לצופים בבית ומה לא. 

מעבר לזה מערכת התוכנית משקיעה מאמץ אדיר לבנות מהאנשים הרגילים דמויות טלוויזיוניות. בפרק הראשון של האח הגדול (עונה 1) הוקרנה מעין ‘תעודת זהות’ של המתמודדים והם היו צריכים לספר על עצמם. גורמים בהפקה הדליפו שהטקסט נכתב מראש על ידי התסריטאי והמשתתפים נאלצו לשנן ולהגיד אותו גם אם לא הסכימו לנאמר. ההפקה גם התערבה כדי לשמור על דמויות שנחשבות מושכי רייטינג (הבובלילים, למשל) שלא יודחו, וכשחששו שזה עומד לקרות, שינו את כללי ההדחה. מעבר לזה הפקת התוכנית מתכננת לפרטי פרטים – תחרויות, אירועים מיוחדים וסיטואציות, כדי לגרום למשתתפים להגיב בצורה שתתאים לקו אליו שואפת התוכנית להגיע. אז מה פה אותנטי? תגידו בעצמכם.

 

ד. אתה מחליט?!

תוכניות הריאליטי מעניקות לצופים את התחושה הנהדרת של שותפות בקביעת העלילה על ידי יכולתם להצביע מי מהמועמדים יודח מהמרוץ ומי יישאר. אלא שגם אם נתעלם ממה שנאמר בסעיף הקודם על כך שבהפקה מתמרנים כדי לשמור את מי שנחשב כמושך רייטינג, גם תוך כדי שינוי כללים לצורך זה, בדבר אחד אנחנו חייבים להודות. הרעיון לתת לצופים את זכות ההצבעה הוא פשוט מבריק. מעבר לאטרקציה מגבירת הרייטינג נוצרת כאן גם מחויבות פסיכולוגית. ברגע שצופה מזדהה עם דמות מסויימת הוא רואה את עצמו כאחראי על גורלה ולכן מרגיש מחוייב לצפות בתוכנית בהמשך כדי לסייע לדמות האהובה עליו לנצח.

 

ומה המטרה הסופית, אתם שואלים את עצמכם? כל זה מתורגם, כמובן, לכסף מזומן. ערוץ הטלוויזיה גורף רווחים כלכליים עצומים מהמסרונים (בכוכב נולד 2, למשל, הרוויחו המפרסמים 400,000 ₪ רק ממשלוחי הסמס!) או כניסה לאתר שמתורגמת למכירת פרסומות (דוגמא קטנה: חברת שטראוס שילמה רבע מיליון שקל לזכיינית קשת על שלושים שניות שידור בגמר כוכב נולד!). נאמר זאת אחרת – מה שקורה כאן הוא שמעתיקים את תרבות הבחירה הדמוקראטית מהפוליטיקה אל הבידור, בהבדל קטן. בקלפי של הריאליטי האזרחים צריכים להוציא את כרטיס האשראי לפני שהם מוציאים את תעודות הזהות…

 

‘אז מה רע?!’

אוקיי, זה לא בדיוק מה שחשבנו, אז מה?! ככה בנויים הדברים וזו דרכה של התקשורת. אנשים צריכים דרך לסיים את היום בצורה מהנה ומעניינת, והטלוויזיה לקחה על עצמה לעשות בשבילם את העבודה. מה הבעיה שלך עם זה?!

ובכן, אם היה מדובר רק באמצעי טכני להעביר את הזמן באמת שלא היינו אומרים מילה. אך האמת הנוקבת שהולכת ונחשפת לנגד עינינו היא שלא מדובר רק בבידור. מדובר בלא פחות מאשר חינוך מחדש. בעיצוב של השקפת עולם של דור שלם ובהטמעה של שורה ארוכה של ערכים מסויימים תוך דחייה של אחרים. ייקח עוד שנים עד שניתן יהיה להביט בפרספקטיבה רחבה יותר במראה פניו של הדור שגדל על הברכיים של הריאליטי. מה שבטוח זה שהוא יהיה שונה לגמרי מהדור שקדם לו.

כמות עצומה של מסרים זורמת אלינו מבלי משים דרך התוכניות הללו. חלקם בוטים וחלקם עדינים, אך רובם ככולם שזורים שם באופן סמוי. ניתן דוגמא לכמה מוטיבים בעיתיים שאת חלקם אולי הרגשתם אך לא ידעתם להגדיר במילים, וחלקם עשוי להיות חדש:

 

* כבוד האדם – אחד ההבדלים הגדולים שבין האדם לבין החיה טמון ביכולת להצניע ולהסתיר. החיות מהלכות עירומות כביום היוולדן, אך האדם מאז האכילה מעץ הדעת עוטה בגדים. אין זו רק הצנעה במובן הפיזיולוגי. זוהי גם צניעות במובן הנפשי. זוהי אמירה שיש דברים הראויים להצנעה. זהו כבוד לפנימיותו של האדם. לא כל תחושת נפש היא מטבע עובר לסוחר ולא כל תחושה אישית וכל שכן קושי אישי הנובע מחוויית חיים עמוקה, ראויים להיות מוצגים בחלון הראווה.

הריאליטי מנפץ את כל זה לרסיסים. הוא חושף את הכול כולל הכול, ואיני מדבר רק על צניעות הגוף. הוא חושף דברים אישיים ואינטימיים, הוא מציב לעיני כל ישראל את חלל עולמו הפנימי של המשתתף, הוא משפיל לעתים בלי רחמים את המשתתפים, קבל עם ועולם, ובעיקר, הוא מוזיל כל ערך של עדינות אנושית ואצילות נפשית.

 

* אדם או חיה – הסברנו קודם שאחד מגורמי המשיכה של התוכניות הללו זו האשליה שמדובר ב”דבר האמיתי” ונפתח לפנינו צוהר ישיר לנפשו של האדם. מהן מחשבותיו ויצריו, סודותיו, תככיו ומזימותיו. ללא ספק זהו דבר מרתק. כולנו מבקשים לדעת כיצד ינהג אדם במצבי לחץ ומצוקה. אנו מתבוננים במתחרים וסקרנים לדעת כיצד אנחנו היינו נוהגים במקומם בסיטואציה דומה. אנו מגלים גם דברים מרשימים על קצה גבול היכולת האנושית. אנשים מצליחים לעמוד באתגרים שלא היו מאמינים כי יוכלו להם, אנשים שוברים שיאים של סיבולת ודולים כוחות ממאגרים עלומים. מרתק לצפות בכל זה, לראות את האדם ברגע האמת שלו ולגלות דבר או שניים על בני האדם.

אלא שכל שנותר לשאול הוא האם באמת אנו מגלים דברים חדשים על האדם, או שאולי אנחנו מוליכים את האדם אחורה, למקום פחות ופחות אנושי, יותר ויותר חייתי. האם האדם בתוכניות הללו יכול להתוודע אל חלקיו הכמוסים, אל צלם האלוקים שבו, או שמא הוא נכנס ברצונו אך שלא בטובתו למערכת חוקים חברתית אכזרית ובלתי אנושית, התובעת ממנו להעצים את החלק החייתי שבו. כבר היה מי שהגדיר את התוכניות הללו כרדוקציה, תופעה דרוויניסטית הפוכה לפיה האדם הופך לקוף…

 

* מציצנות – אם ננסה לשים את האצבע על המניע המרכזי שמביא מיליונים להתמכר לסם הריאליטי, נוכל לתמצת אותו במילה אחת. מציצנות. התכונה האנושית המגונה להציץ לאחרים. להציץ לאנשים ולנשים, גם במצבים אינטימיים, גם בלבוש מינימאלי. אלא שכל זה מתרחש בהבדל אחד. עכשיו זה נעשה בהכשר. מעשה לגיטימי ותרבותי, שכל המשפחה עושה יחד בפריים-טיים בסלון על הספה. מה שפעם נעשה בסתר ועםתחושות לב לאטובות הופך להיות השיא של השיא. לדחוף את האף לחיים של אחרים, לתת לעצמי ליהנות מהצפייה בכישלונם וחולשותיהם, ולמחרת עוד לרוץ לדבר על זה עם החבר’ה.

 

* אדם לאדם זאב – במרכז כל דרמה טובה, דקומונטרית או בדויה, יש קונפליקט. השתלטות תוכניות הריאליטי על מסך הטלוויזיה יוצרת מצב, שמגוון הקונפליקטים האנושיים מצטמצם לסוג אחד בלבד – התמודדות של אדם נגד רעהו.

 

* זאת ועוד, הקונפליקטים בין המתמודדים באים על פתרונם במהרה, לפעמים באמצעות תחרות קצרה, בה מוכתר מנצח אחד שאין מערערים על מעמדו. במציאות הכללית בה אנו חיים המצב שונה לגמרי. אין פתרונות קסם, אין קיצורי דרך, ישנם קונפליקטים שיימשכו על פני דורות, וינצח מי שיהיה לו אורך הרוח והסבלנות להחזיק מעמד. אחד מסודות ההצלחה של הסדרה זו היכולת לייצר עולם בו ניתן ליישב סכסוכים בהתאם לאורכה של עונת שידור. כמה זה שונה מן העולם האמיתי בו ישנם קונפליקטים ארוכי טווח. האם לצופה הריאליטי קצר-הרוח יהיה הכוח והסבלנות להתמודד איתם?

 

* מרבית התוכניות מבוססות על תחרות בהן יש רק מנצח אחד. והרי בחיים רובנו לא יכולים להיות האחד והיחיד הזה. כתוצאה מכך, נוצרות שאיפות תחרותיות בלתי מציאותיות ונוצרת תפיסה המעודדת שלילת ערכים כמו שיתוף פעולה ועזרה הדדית לטובת אינטרסנטיות אגואיסטית במטרה להיות היחיד שינצח ויגרוף את כל הקופה על חשבון האחרים. המסר העולה מכך הוא שכדי להיות המנצח היחיד עליך להביא למפלתם של כל האחרים. זהו מסר כוחני ומעוות שאינו נכון בחיים האמיתיים, בהם ככל שעוזרים יותר אחד לשני, כולנו מרוויחים.

זאת ועוד, בעולם שלנו, כך אנו מאמינים ושואפים, תפקיד הקבוצה הוא לעזור לחלש. בתוכניות אלו התפקיד מתהפך, ותפקיד הקבוצה הוא לזהות את החולשה של החבר ולחבור יחד כדי להכשילו ולהדיחו. ומי שהיום חברך להדחת האחר, מחר הוא האויב שלך כדי להדיח גם אותו.

 

* “והפרס הגדול…” -הדובדבן שבקצפת, האוצר הגדול שמחכה למנצח בסוף הדרך הוא תמיד הילה וכסף ולעולם לא ערכים חברתיים או עולם טוב יותר. האם אתם רואים איזה מסר סמוי שעובר בדרך הזו?!

ואיך משיגים את המטרה ‘המקודשת’? על פי הריאליטי כל האמצעים כשרים. מותר וצריך גם לעשות קומבינות, ואף לפעול במודע כדי להדיח אחרים, לרמות וכו’. הייתכן שהורים יישבו עם ילדיהם בסלון מול הטלוויזיה ביודעין כדי לצפות יחד בתוכנית שמשדרת בשיטתיות מסר ההפוך לגמרי ממה שהם מחנכים אליו בשאר הזמן?!

 

 

* אחד הדברים המדהימים שמגלות התוכניות הללו זה הכוח האדיר שישבידם של היחצני”ם. כתחליף זול (תרתי משמע, בעיקר כלכלית) להפקות מקור ישראליות שהערוצים היו נאלצים להשקיע בפיתוחם, הם הולכים על ז’אנר הריאליטי הקל יותר להפקה, ומצליחים לשלוט במוחם ובנפשם של ההמונים. הם המחליטים מה יהיה “אִין” ומה לא, הם קובעים מה יהיה שלאגר. מתברר שֶעִם קצתכסף ופרומואים אפשר לעשות הכול ממש, כולל להפוך טיפוסים בעייתיים לגיבורי תרבות מוערצים. כשעלו טענות על ידי המודחים ומקורבי המתמודדים על חוסר הגינות בתוכנית הובטח להם על ידי  המפיק שידאג לקידום הקריירה שלהם, והם נתבקשו שלא להשמיץ את התוכנית בפומבי. די מהר העניינים נסגרו בשקט…

 

ואחרי כל זה על מה עוד לא התחלנו בכלל לדבר? על יצר ההימורים שעובד שעות נוספות, על נטישת ערכים וחוסר אחריות ומוסר כשנותנים זמן מסך אדיר לדמויות שליליות כמו יוסי בובליל (שההפקה צינזרה דברים שאמר בגלל התוכן המיני הבעייתי שלו שגובל בעבירה על החוק), וכל זאת זאת לטובת בידור, שעשוע ורייטינג גבוה של התוכנית.

שימו לב רק לעוד דבר אחד. כל מה שנאמר עד כה, לא בא בכלל ממקום של אדם דתי. לא נגענו בכלל בשאלות הלכתיות בסיסיות של צניעות הלבוש, הדיבור וכו’, שנשברים שם כל הזמן.

 

לחיות בחלון ראווה

לא נוכל להיפרד, לפני שנעלה שלוש נקודות למחשבה.

אין ספק שפסיכולוגים יוכלו לתת תשובות מרתקות לשאלה מה מניע אנשים לעמוד בתורות מטורפים לאודישנים כדי ‘לזכות’ להיכלא למשך שבועות ארוכות בבית מבודד עם חבורת זרים כשכל מעשיך נצפים על ידי מאות אלפי אנשים בכל שניה. מי יודע, אולי זו אותה ההפרעה הנפשית שגורמת לאנשים לעשות דברים הזויים ומגוחכים רק כדי להירשם בספר השיאים של גינס. רק נותר לתהות לאן נעלם מותר האדם מן הבהמה, כי בעוד שהאחרונה נראית כמשתוקקת לצאת מן הכלוב שבנו לה בני האדם בגן החיות ולצאת לעצמאות אל החופש, באים אנשים ונלחמים כדי להיכנס לתוך הכלוב הזה ולהיות חשופים יומם ולילה למבטי הצופים, וכל זה למען כסף ופרסום.

        שנית, האם יש הבדל מהותי בין תוכנית בה אנשים מתעמתים זה עם זה ומוכנים אף להשפיל את עצמם על מנת לזכות בפרס חומרי, למופעי הגלדיאטורים הפופולאריים שרווחו באימפריה הרומית (ונועדו בין השאר להסיח את דעת התושבים ממעשיהם האכזריים של שליטיה)? לא נתכחש לכך שהבדל אחד וודאי יש. כאן ‘הגלדיאטור’ בא לזירה מרצונו החופשי. אלא שהמטרה בזה ברורה: בכך הוא משחרר את הצופים מחווית האשמה. להיפך: אנחנו טובים ונחמדים לגלדיאטור בכך שאנו מסכימים לצפות בו (בריאליטי), ולכן ניתן להשפיל אותו כמה שנרצה, בעיקר בתוכניות שההשפלה היא המהות שלהם. בכך התוכנית מאפשרת, כביכול, את הניקיון המוסרי מבחינת ‘חייה ותן לחיות’ המקודש, ויחד עם זה לסתום את הגולל על הביקורת המוסרית. אלא שבסופו של דבר השאלה החשובה שנשארת היא לא מה זה עושה למשתתפים, אלא מה זהעושה לנו. איזה מין בן אדם הוא זה שנהנה מהשפלות, ממריבות ומסכסוכים? איזו מין חברה היא זו שהדבר שהכי מצחיק ומשעשע אותה זה סבל והשפלה של אנשים, ובקלות רבה כל כך אפשר למכור לה מוצר מן הסוג הזה?

ושאלה אחרונה, האם לא מדובר בעצם בסיפורה העצוב של תרבות שלימה שהתייאשה מלמצוא טעם אמיתי בחיים של עצמה, ולכן מבלה את זמנה במציצנות אובססיבית לחיים של אחרים.

 

– בהכנת הכתבה נעזרתי במחקרם של ד”ר מוטי זייגר ואבישי יוסמן, בעבודתן של מוריה עמרם, חנה זוהר ורינת אברהמי,
ובדברים של הרבנים יונה גודמן, ליאור אנגלמן ויניב חניא, ושל חננאל רוזנברג.

– הכתבה פורסמה ב’עולם קטן’

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *