בכל פעם עם פתיחת חודש ארגון של בני עקיבא אני נזכר בסיפור של חבר שלי יהונתן שהיה המדריך הנצחי של הרא”ה ואמר לי בכל פעם מחדש שהוא מרגיש ש’הם רואים”.
‘מי רואה?’ שאלתי אותו, ‘ולמה אתה כל כך לחוץ מזה? הם הקג”ב? ‘האח הגדול’? ‘השלטונות’?
‘החניכים שלי. חשבתי שהם לא, אבל אני אומר לך שהם רואים. הם פשוט מרגישים אותי’.
אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את המשפט הזה מיהונתן, נסענו כמה חברה מהשביעית לסיני ובמקום הwaze היינו יכולים לדעת עד כמה רחוק הגענו לפי מצב הלבוש שלנו.
בטרמפיאדה היינו על מדי א’ בפק”ל תיכוניסטים רגיל: כיפה. ציצית. חולצה.
אחרי הקילומטר ה101 ניגשה מועצת השבט ל’ציצית’ והחליטה על חודו של קול להדיח אותה מהמשך התחרות.
עד שהגענו לחופים של שארם א-שייח היינו כבר במצב רוח משוחרר במיוחד כמו אחרי מסיבת פורים רק בלי השתייה.
לאט לאט הדיבורים שלנו נהיו יותר משוחררים. והקדושה שלנו? כמונו, החליפה למדי ב’, הוציאה גימלים ותקעה שלט: ‘הלכתי תיכף אשוב’.
אמרתי כולנו? כמעט. חוץ מיהונתן, המדריך הדוס, שבאופן הזוי בעינינו, המשיך לתחזק את הזוגיות שלו עם הכיפה והציצית ורגע לפי הירידה לחוף, אמר לנו: “חבר’ה, בחייאת, תראו איזה נוף. איזה מה רבו מעשיך ה’? עכשיו אני קולט מה זה ‘אשא עיני אל ההרים’ אמר והסתכל אל האדום המכשף של הרי סיני.
‘טוב יאללה’, אמרנו לו, ‘תשחרר אחי, אתה לא בסניף עכשיו. איזה אשא אל ההרים ואיזה נעליים? תתשחרר מהכבלים, מהציצית, ותתחיל להרגיש את החיים הטובים’.
‘עזבו אתכם, זה לא מתאים’, אמר לנו יהונתן, ‘הם רואים’.
לרגע נבהלנו. המצרים רואים? כנופיות הבדואיים המסוכנות?
‘החניכים שלי’. ענה יהונתן. ‘הם פשוט רואים ומרגישים את זה אח”כ בפעולה, בעמידה שלי מולם, בשחנושי”ם”.
‘בואנ’ה, לא נסחפנו קצת?’ שאל אותו עמי, ‘אלו חניכים. נערים בגיל ההתבגרות. לא מלאכים. למה שישימו לב?’.
‘למה?’ השיב יהונתן. ‘למה כשיש לך ארבעים זוגות עיניים שבוחנות כל צעד קטן שלך ורואות בך מודל לחיקוי, אין מצב שתוכל לעבוד עליהם כל הזמן. אני לא הייתי עד כדי כך מזלזל בהם’.
אח”כ בעקבות תשובתו של יהונתן, נזכרתי באחד המדריכים שלי בסניף שניסה לדבר איתנו אידאלים, להצמיח בנו עמוד שידרה, גאוות יחידה, אבל חשב שלא נראה שיש לו חברה, שבכל פעם שהוא מדבר איתנו על שמירת נגיעה הקול שלו נהיה שונה, ההתלהבות יורדת והעיניים שלו נמנעות מלהסתכל לנו בפנים כמו בפעולות האחרות שהוא עושה. כי אם הוא גדול מאיתנו, אז הוא בטח יוכל לעבוד עלינו בעיניים.
עד שאחד החניכים ראה אותו ממש ב’מקרה’ מטייל עם החברה שלו באילת, בלי האורות והברקים שלו, רק עם זיוף אחד גדול.
הרגשנו איך האדמה נופלת לנו מן הרגליים. שהוא יעבוד עלינו ככה? הוא, שכל כך הערצנו אותו? עד עכשיו בכל פעם שאני נזכר בזה אני שומע את רעש הסדק שנפער באמון שלנו בצוות ההדרכה.
מאז, בכל פעם שאני נזכר ביהונתן אני מעריך אותו יותר.
הוא לא הלך לעבוד בהדרכה, אלא נשם אותה.
הוא לא דפק כרטיס, אלא חי את הסניף.
הוא לא חי בכאילו אלא חי את עצמו ואת האידאלים שהוא רצה לעביר לנו.
ובעיקר הוא לא זלזל כל כך באינטליגנציה של החניכים שלו אלא חי עם הידיעה הברורה הזו, שמרגע קבלת חולצת ההדרכה, המעמד החדש והכוח הרב שיש לו על נשמות צעירות שמסתכלות אליו בהערצה מחייב אותו.
כי גם כשהחניכים שלו לא לידו וכאילו לא יכולים לראות איך הוא חי באמת.
בתוך תוכו הוא ידע טוב מאוד, ש’הם רואים’.
אחרי כמה שנים פגשתי את יהונתן ושאלתי אותו איך כבר אז, בעוד אנחנו על העצים הוא כבר הגיע בגיל צעיר כל כך לתובנות כל כך בוגרות של עבודה עצמית ומודעות של עבודת ה’ ביומיום שלו.
“זה הכול בגלל אח שלי הגדול, שלמרות שלא התקבל להדרכה לימד אותי שמדריך זה הרבה יותר מתפקיד. מדריך זה דרך חיים. ומבחינתו דוגמא של קידוש ה’ יכולה להיות לשכנה ממול, למשפחה, לכל הבריאה ובעיקר, כך אמר לי, קודם כל לעצמו”.
אבינועם הרש, מנהל מחלקת הדרכה של ‘מקום בלב’, תנועת הנוער של הOU בישראל
