בחורה או… עגבניה?

פתחתי את הארון, שוב חיפשתי מה ללבוש.

התלבטתי קשות, כי מי יודע את מי אני אפגוש…

אז שמתי עלי את החצאית הצרה.

זאת מהג’ינס המשופשף הקצרה.

וזה לא כל כך נורא שהיא כזו..מעט…בערך…

ממש טיפה קצת…מעל הברך.

העיקר: חצאית! כך כולם אומרים.

ומי שלא נראה לו, שילך לחפש ת’חברים.

וכדי להוסיף למראה הכללי

הוספתי את החולצה הצמודה שלי.

חולצה שחורה, צמודה וקצרה.

מחמיאה. ומאוד מדגישה את הגיזרה.

וברור שהיום בלי שום חוכמות

צריך להתאים גם נעליים תואמות.

שלפתי מהארון את הנעליים עם העקב.

שעלו להורים שלי בהרבה כאב לב.

אבל מה לעשות, מה כבר הם מבינים?

אם זה לא פירמה, אז אתם לא בענינים!

אז יצאתי מהחדר לכיוון המראה,

עם קופסת האיפור להשלמת ההופעה.

ולא הסתפקתי רק בסומק קל,

כי מי מרגיש בזה בכלל.

מתחתי פס שחור עבה, ואודם בולט ומדגיש

וצלליות של העיניים, הוספתי חיש.

ואז סוף סוף, הרגשתי נפלא.

ולא נורא כל כך שאחרתי לתפילה.

העיקר שהלכתי ברחוב בצורה מטופחת

צעדתי כיאות בשלווה ובנחת.

קיבלתי מחמאות על ימין ועל שמאל.

מקבוצת נערים ומחייל אחד גדול.

“איזו חתיכה” – שרק אחד.

” וואלה איזו שאפה, משהו מיוחד

תראה איזה גוף, ואיזו הליכה יוצאת מן הכלל.

כן, אבל…

היא דתיה, ממש בזבוז וחבל!”.

ואני עוברת נהנית מכל מה ששמעתי קודם

רק נזהרת שלא לחייך שלא ימחק האודם.

ואז הגעתי אל השוק, ועברתי בין הסוחרים.

וראיתי איך אנשים, עגבניות בוחרים

“תשמע, זאת עגבניה טובה.

מלאה באופן מיוחד”.

עגבניות לעניין, בוחרים אחד אחד.

“כן, אבל, אצלו המחיר יקר באופן יוצא מן הכלל

טוב, אז בוא נלך לדוכן אחר.על הזמן פשוט חבל”.

ואני ממשיכה ללכת עם ההופעה שעבדתי עליה שעות

ובעיניים שלי מתחילות לעלות כמה דמעות.

מה? זה אותו הדבר? אותו הענין?

האם עד עכשיו הייתי כמו עגבניה על הדוכן?

כל אחד שרוצה רק יסתכל ויקח?

וככל שאני יותר מושכת הרי זה משובח?

מה, כך אני נראית? זה מה שאני משדרת?

ואיך זה שלתפילה אני עוד ממהרת?

לבושה בצורה כזאת כאילו IN ואופנתית.

אני בכלל נראית בת דתית?

והאם אני רוצה להראות בעיני האחרים כמוצג לראווה

או כאישיות בעלת כבוד וגאווה?

תודו שזה לכולנו חומר למחשבה …