מי רוצה להשתנות?!
“איך אתה לא מתבייש?! אתה מדבר עלי?! תראה איך שאתה מתנהג… ובכלל תפסיק לתחוב את האף לעניינים שלא קשורים אליך, בסדר? נמאס לי כבר מההערות המעצבנות האלו…”.
מצלצל לכם מוכר? נתקלתם פעם בתגובה ‘משוֹבֵבת לב’ מהסוג הזה? למה זה קורה? מדוע מה שאמור היה להיות סוג של מתנה יפה ומוצלחת – הארה בונה במטרה לשפר ולהועיל – יוצא לא פעם כל-כך גרוע?
יש לכך יותר מסיבה אחת. נזכיר את שתי המרכזיות:
א. הצורה – לא חשוב רק מה אומרים. האופן בו נאמרים הדברים הוא קריטי. האם העיתוי מתאים? האם המנגינה נכונה? האם המילים נבררו בקפידה? האם האדם בנוי להכיל ביקורת כזו? אם התשובה לאחת מהשאלות האלו שלילית, מוטב לדברים שלא ייאמרו.
ב. קשה להשתנות – גם לו יצוייר שעברנו בשלום את המשוכה הקודמת, חשוב לזכור שלשנות הרגלים, תפיסות והתנהלות זה קשה מאוד. נוח לאדם להמשיך בדרך בה הוא מכיר ומנהגים נושנים לפעמים מוטמעים בתוכנו בעומק שקשה לשער.
ולמרות הכול איננו רוצים לוותר על הכלי המדהים הזה. חז”ל מונים כאחד מארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם את “אוהב את התוכחות” (אבות ו,ו). בניגוד למקובל לחשוב, אין הכוונה אוהב לתת, אלא דווקא אוהב לקבל. אדם גדול שמח לקבל ביקורת, ואף מכיר טובה למי שנותן לו את המתנה הזו. בגמרא במסכת ערכין (טז,ב) חושף רבי יוחנן בן נורי את הגילוי הבא: “מעיד אני עלי שמים וארץ שהרבה פעמים לקה עקיבא על ידי שהייתי קובל עליו לפני רבן שמעון בן רבי, וכל שכן שהוספתי בו אהבה לקיים מה שנאמר: “אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך” (משלי ט,ח).
ביקורת בונה
כדי להשתמש בכלי של תוכחה באופן מוצלח, לבנות ולא להרוס, חשוב להקפיד על כמה כללים.
ראשית, ביקורת היא מלשון ‘ביקור’. לפני שמבקרים בבית דופקים על הדלת. בודקים האם אפשר להיכנס ואנחנו אכן רצויים כאן עכשיו. כמובן שגם אחרי שנכנסנו אנחנו זוכרים שאנחנו בבית זר. לא בטוח שאנחנו מכירים את כל חדרי הבית וכל פינותיו, וייתכן שיש דברים חשובים שנעלמים מאיתנו. ההשלכות יהיו התנהלות עדינה, ענווה וזהירה, עם דגש על העיתוי ועל הצורה בה נאמרים הדברים.
שנית, כלל ה“חמש על אחד”, כדי שביקורת תתקבל היא חייבת לבוא במינון נכון. על כל הערה ביקורתית חייבות להימנע לפחות חמש הארות חיוביות, מחמאות ופרגונים. רק כך יש לזה סיכוי להתקבל. חשוב להפנים את הכלל הזה, כי במשפחות רבות המינון הוא בדיוק הפוך…
שלישית, מקבל הביקורת חייב להיות בטוח באלף אחוזים שאתה באמת אוהב אותו, איכפת לך ממנו ואתה רוצה בטובתו. שהדברים מגיעים מן המקום הנקי, משולל האינטרסים, וחף משמץ של התנשאות, נקמנות וציניות (דרך אגב, אם אני עצמי נגוע בעניין הזה, ייראה קצת מוזר להעיר על זה לאחרים, לא?).
ודבר אחרון, לא ‘לחפור’. אמרת פעם ופעמיים? יצאת ידי חובה. תשאיר לצד השני את זכות הבחירה האם לקבל או לא. האחריות היא שלו לטוב ולרע, והוא גם זה שישלם את המחיר עליה.
אף אחד לא מסמפט את הטיפוס של “מבקר המדינה”. זה שעל כל דבר יש לו מה להעיר ולהגיד. אנשים אוהבים ומעריכים את מי שאוהב אותם, רוצה בטובתם, ולפעמים מאיר את עיניהם על דברים שנסתרים מאיתם.
