“לא תחפור”– בגיל שנה הוא כבר אמר “אמא במבה”. בגיל שנתיים בישרו לסבתא בגאווה שיורש העצר כבר מפיק מפיו משפט שלם. בגיל חמש הוא דיקלם בעל-פה בקלות שירים וסיפורים ומביני דבר כבר ראו בחזיונם אשף רטורי חדש צומח מול עיניהם.
אלא שקצת אחרי בר המצווה התחוללה התפנית. אוצר המילים, שכבר עמד על כמה אלפים, החל קַטֵן באופן חריף. בגיל חמש עשרה הוא הצטמצם באופן פלאי לכדי שלוש מילים מרכזיות: ‘בסדר’, ‘סבבה’ ו’כלום’. אומנם, שלושת היסודות שעולם דיבורו עומד עליהם, מרופדים בשפע של “כאילו” ו”כזה”, אך כל זה רק יוצר אשליה של נפח, בעוד שמשקלם הסגולי של הדברים נשאר נמוך מאוד.
זה לא שהם לא ניסו. לא פעם עשו ההורים המודאגים מאמצים גדולים להתגבר על “אלצהיימר הנעורים” שתקף את בנם. הם פתחו בשיחה ידידותית והתעניינו בכנות במה שעובר עליו. אך גלי הנסיונות התנפצו במהרה אל מול קיר הברזל שהציב בפניהם עם מילות הקסם: “די אמא, תפסיקי לחפור”. הגם שיש עוד שלוש שנים עד שנת השמיטה הבאה, בנם מקפיד באדיקות על איסור ‘חפירה’, בעיקר כשמדובר בהם. כשהוא בסניף או לחילופין בטלפון עם חבר (שלא לומר חברה) דרור נִיתַן ללשונו, והשפע זורם משם, משל היה הסלע רגע אחרי שהיכה עליו משה.
“לא תחרוש” – אין ספק שהלימודים עומדים בראש מעייניו או לפחות תקועים לו עמוק בגרון. מיד אחרי הסניף, החבר’ה, הפייסבוק, הכדורסל, הרישיון ועוד כמה דברים אחרים, הוא לא שוכח להקדיש זמן כדי להוסיף בינה ולאגור ידע. הוא דוחה בתקיפות את הטענות שהוא אינו ממצה את יכולותיו הלימודיות, ומרבה להאשים את בית הספר והעומדים בראשו בכך שמבזבזים את זמנו על נושאים משעממים ולא רלוונטיים. כתלמידו המסור של אברהם אבינו, “אבי המאמינים”, הוא מתהלך מלא ביטחון שהתשובות מונחות בכיסו ודי להציץ בחומר ערב לפני המבחן כדי למלא את חובת ההשתדלות. את מאמר חז”ל: “מי שטרח כל המחצית יאכל במבחן” (ומי שלא? יאכל אותה במבחן…), הוא לא שמע, וכנראה שומר את כוחות השקדנות והלימוד לאחרי התיכון. בינתיים הוא יְזַכֶּה את הַחְנוּן הכיתתי התורן במצוות “כל ישראל ערבים זה לזה” ואת עצמו במצוות “ואהבת לסיכומיו כמוך”.
“וישנת היטב” –למי שהמציא את הביטוי ‘ישן כמו תינוק’, כנראה לא היו מתבגרים בבית. מתברר שההבדל בין תינוק בן שבועיים למתבגר בן שבע עשרה אינו במספר השעות שהם יכולים לישון ביממה, אלא במספר הפעמים שהם קמים במהלכם כדי לאכול. ואם חשבנו שהם ישנים הרבה בבית בגלל שהם עובדים כל כך קשה בבית הספר, באים דיווחי המורים ומגלים שכנראה גם בבית הספר הם מרגישים מאוד בבית… תפילה מול הכותל (בחדר שלו) כבר הפכה לנורמה, שלא לדבר על שבת בבוקר שלהעיר אותו לתפילה קשה יותר מלשכנע את אבו-מאזן להתנדב לעזר מציון.
“ואהבת את עצמך” – כשהאסטרונום הפולני קופרניקוס גילה לאנושות בשנת 1543 שהעולם שלנו מסתובב סביב השמש ולא להפך, הוא לא תיאר לעצמו שעוד חמש מאות שנה אחריו יהיו כאלו שיתעקשו על כך שהם נמצאים במרכז והעולם כולו מסתובב סביבם. יש צעירים שאימצו את מאמר חז”ל “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם” בתור הַמוֹטוֹ המרכזי שמנהל את חייהם. הם מתהלכים בתחושה שהם גרים בבית מלון, לצד אמא-כספומט ואבא-נהג, וכל השאר תפאורה בסרט שהם הכוכבים הראשיים בו. כשבכל זאת פונים אליהם בבקשה צנועה לרדת אל העם ולקחת חלק בעבודות הבית, במקרה הטוב יגיבו בְּ’אווווף’ ארוך ויבצעו איזו השתדלות סמלית, ובמקרה הפחות טוב פשוט יודיעו בנחרצות “כבר תרמנו”.
“וחזית בסמארטפונך בלכתך בדרך בשכבך ובקומך” – ולמרות הסעיף הקודם נחטא לאמת אם נאשים אותם שאהבתם נתונה לעצמם בלבד. יש עוד מישהו שזוכה לגילויי אהבה והתמסרות יוצאי דופן. הוא קטן, שוקל בסך הכול מאה וחמישים גרם, והוא מצליח לגרום להם לקיים מצוות “ובו תדבק” בהידור עצום. לא יעזרו האיומים בהחרמות מצד המורים והתלונות מצד ההורים. הוא איתם והם איתו, בלב ובנפש. הסלולארי. ככל שהוא יותר יקר ומשוכלל כך קשיי ההיפרדות ממנו גדולים יותר. כי הטלפון הוא, כידוע, הדבר הזניח בסיפור הזה. בתוך ידך מונחת מערכת קולנוע ובידור ניידת, כשכל מנעמי האינטרנט, סדרות טלוויזיה ושלל משחקים ואפליקציות פרושים בפניך. מישהו מסוגל ללמוד ככה גיאוגרפיה, אזרחות, מתמטיקה או גמרא? סתם לשחק כדורסל? לשבת עם החבר’ה ולדבר על מה שהיה אתמול בסניף?
“וְפִסְבַּקְתְ בו יומם ולילה” – לא מזמן שאלתי איזה אבא: “תגיד, הילדים שלך גולשים לפעמים בפייסבוק?”. “לא”, הוא ענה לי מיד, “הם גרים בפייסבוק”. מחקרים מראים ש-50% מבני הנוער בודקים את הפייסבוק שלהם במיטה דרך הסמארטפון עוד בטרם דרכה כף רגלם על הארץ. גם רוב ה-50% הנותרים יפגשו בו במהלך היום. הם אוספים ערימות של ‘חברים’ שלא פגשו מעולם ומסתבר שגם לא יפגשו, עסוקים בלעדכן סטטוסים, להעלות תמונות וללייקק מבלי לדעת על מה ולמה. בעבר היו אנשים שחיו את חייהם, ולפעמים בחרו לשתף את ידידיהם הקרובים במשהו מתוך זה באמצעות הפייסבוק. היום יש אנשים שחיים ומצטלמים רק כדי להעלות את התמונות לעיני כל העולם בפייסבוק. ועל זה כבר אמר המשורר: “זה חבר, זה?!”.
“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” –”תתחדש” זו לא ברכה השייכת אצלו רק לאירועים מיוחדים. הוא כמעט ויכול לשלב אותה עם ברכות השחר. מי שלא יראה אותו שבועיים רצוף, יש חשש שלא יזהה אותו. הוא צומח בקצב מטורף. רק אתמול החלפת לו טיטולים ועוד שניה הוא כבר עוקף אותך בחצי ראש. הוא גַדֵל, מתפתח וגם משתנה במהירות מדהימה. יום אחד מצמיח שיער שמשון, מתלבש זרוק ומתנהג כמו נער גבעות. ושבוע אחרי כן מסופר עד תום, ציציותיו הארוכות מתבדרות ברוח והוא מתנדנד בתפילה בהתלהבות כברסלבר מקצועי. ‘מה נסגר איתו?!’, אתם מתבלבלים לגמרי, ‘מה הוא רוצה מעצמו?!”. זו אכן שאלה קשה. כנראה גם הוא לא יודע את התשובה עליה, או שאולי יש לו עליה תשובה חדשה בכל יום.
_________________________________________
ואחרי שלקחנו נשימה עמוקה, בואו ונירגע. שבע מצוות שאנחנו לא מבינים מאיפה נחתו עלינו, ואפילו יהיו שבעים שבע – הילדים המתוקים האלו הם הנשמות הטהורות שהקב”ה הפקיד בידינו. המתנה הגדולה ביותר שקיבלנו בחיים. נכון, הם קטנים ולא מספיק מפותחים למרות שהם בטוחים שהם גדולים וחכמים. לפעמים הם אפילו קצת מעיקים ומעצבנים. אבל לנגד עינינו מתרחש התהליך המופלא שקוראים לו חינוך. כי ילד לא גדל כמו סרגל. הוא צומח בדרך עקלקלה. עם עליות ומורדות, הסתבכויות וקפיצות. לפעמים הוא חייב לנסות בעצמו וליפול, לחוות ולהרגיש, לבדוק גבולות וגם קצת לחצות אותם. ללמוד בדרך הקשה. זו הדרך בה בעולמו של הקב”ה ילדים הופכים ונהיים לאנשים.
נכון שנורא אופנתי לקטר ולהתלונן על המתבגרים שלנו. כמעט ונדמה כאילו “גיל ההתבגרות” זו מחלה שצריך להתפלל שתחלוף במהירות המירבית, ואם אפשר היה בלעדיה – עדיף. האם אנו זוכרים להסתכל ולהעריך גם את הצד השני? סוף סוף הם כבר לא ילדים קטנים. פתאום יש בבית מישהו שאפשר לדבר איתו בצורה בוגרת, להעלות על שולחן שבת נושאים לדיון ברמה גבוהה, להיעזר בהם בטיפול באחים הקטנים, לסמוך עליהם, לשתף אותם. נכון שלפעמים בגללם אנחנו לא מצליחים להרדם בלילה. מצד שני, לא צריך לקום בגללם כמה פעמים במהלך הלילה… אין ספק שההתמודדות איתם דורשת מאיתנו סבלנות ועבודת המידות. עומד בפנינו אתגר לא קל למצוא את האיזון הנכון בין הצבת גבולות לבין נתינת מרחב והכלה. לדעת מתי להעיר ולבקר ומתי לעצום עין ולהתעלם. לזכור שמה שהתאים ועבד אצל הילד הקודם לא בהכרח יפעל אצל הנוכחי. ללמוד ולהתעדכן כל הזמן. לזכור שלפני לא הרבה שנים גם אנחנו פסענו בשביל הזה (גם אם פעם הוא היה קצת פחות מסובך…) ובכל זאת הגענו לאן שהגענו. בעזרת ה’ ובעזרתנו התפוח, יום אחד, לא יהיה רחוק מהעץ.
