אני זוכר שבכיתה ג’ דפקנו כל השנה מכות ליוסי המסכן.
לקראת עשרת ימי תשובה עשינו הפוגה בהפצצות ולקראת יום כיפור הכרזנו על הפסקת אש כללית, נאמנים לשיקולי חשבון פשוט שגם ילדים קטנים יודעים:
על המורה שלך אתה יכול לעבוד, ביום טוב גם על המנהל, אבל אלוהים זה כבר סיפור אחר.
וככה, ערב היום הקדוש,נגשנו בדחילו ורחימו ליוסי המסכן והתחננו על נפשנו. מאחר שאני נשלחתי לדברר את משלחת הפיוס ומאחר שנזכרנו באקט היהודי הישן חמש דקות לפני ההפסקה
העדפתי לחסוך את הטארשטוק של המסביב והלכתי דוך:
“יוסי, חברים?”
יוסי המסכן וההמום לאכל כך הבין מאיפה לעזאזל נחתנו עליו עם החברים הזה. שנה שלמה הצקנו לו ועכשיו כמו עכברי מעבדה בניסויי התניה קלאסית של פבלוב אנחנו באים אליו עם סליחה ששווה כמו לירה מצרית אחרי המהפכה.
“עזוב אותי, ירה אינסטינקטיבית, “עוף ממני”.
לשמע התשובה המאוד מפתיעה והלא מכובדת בעליל לטעמנו ואחרי ישיבה בהולה שקיים הקוורטט שלנו, שלצורך העניין הורכב מעבדכם ומאוהד סגני הנאמן ולאור האוטובוסים שהחלו לקלוט תלמידים ועוד מעט הסתלקו מבית הספר,החלטנו בצער רב לדחות את התשובה של יוסי ולגבש נייר עמדה מחודש, קשוח ותקיף יותר.
נגשתי אליו בשנית:
“יודע מה? עזוב חברים, סולח לנו?”
יוסי הסתכל עליי, רגל חצי בתוך ההסעה ודמעות בעיניים ואמר לי:
“לא!” תקיף ונחרץ שסתם את הגולל לכל ניסיון של תקווה או פשרה לשבוע הקרוב.
הסתכלתי על אוהד, הוא הסתכל עליי והבנו שנקלענו לעסק ביש.
“עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו”.
מאז ומעולם פחדנו מאחיו המגודל והבבון של משה מכיתה ו’ 2. פחדנו גם מהפיטבול העצבני שאבא של משה גידל בחצר. אבל הפעם הרגשנו פחד מסוג אחר. פתחנו חשבון עם אלוהים.
אוהד התעשת ראשון: “תקשיב, למדנו שצריך להגיד שלוש פעמים סליחה ואם החבר לא רוצה למחול זה בעיה שלו”.
“אוהד” נצצו עיניי. “אתה גאון! אני מקדם אותך להיות ממלא מקומי מתי שאני לא נמצא”.
אוהד חייך בזחיחות ונשנק מגאווה.
בצעד בוטח ניגשתי בשלישית ליוסי:
“סליחה סליחה סליחה. ואם אתה לא רוצה, לא איכפת לנו, אנחנו את שלנו עשינו”.
יוסי רק מלמל משהו שנשמע לי כמו ‘לא סולח’ והיה גם נראה לי ‘עזוב אותי כבר’ והלך נבוך לתפוס את מקומו בהסעה.
אני ואוהד הרגשנו שבזה הרגע הצמחנו כנפיים צחורות ונתעטפנו בארשת מלאכים זכה.
מאז עברו כבר כמה שנים טובות.
חשבתי על כל הריטואל הזה של פסטיבל ההיתממות השנתי שלנו ואם אנחנו בכלל מודעים לכאב, לשפיכות הדמים, לצלקות הנפשיות ולנזק הבלתי הפיך שאנחנו עושים כל השנה ביודעין ובלא יודעין.
חברה שלא בדיוק סובלת מפופולאריות יתר וגדול עלינו לשמור לה מקום בחדר לטיול השנתי כי מה לעשות שהרבה יותר זורם לנו עם מיכלי וחוץ מזה, אנחנו לא סניף מהלך של ‘עזר מציון’ שהבדידות שלה צריכה לשבת לנו בגרון.
החיים קשים גם לנו והגיע הזמן באמת שתלמד להתמודד. זה רק לטובתה.
או אולי לחצי חיוך שברח לנו בטעות בבית הכנסת, מתי שחיים מודיעין, עוד פעם לחש לנו בין העליות לתורה שראובן ממול עושה ת’מוות לגרושתו ואם רק נחכה לו עד אחרי שלישי הוא יספר לנו גם מי עוד הולך לפרק את החבילה המשפחתית שלו וברגע שנדע, ניפול מהכיסא.
והנה, נעמוד מחר ונבקש על נפשנו: “בּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ.”
שפכתי דמים, העכרתי לחבר שלי את הכחול של השמיים, הבאת לי חיים ובריאות והפכתי את העולם לרע יותר
על ידי מילה אחת שהכישה. קריצה שהרעילה. חיוך שהרג.
וברגעים אלו שספרי חיים ומתים מונחים לפניך, אני מבקש ממך אלוהים לצד הזכות להכתב לחיים
גם מודעות ורגש לכאב של האחר, לא רק בגלל יראת העונש
אלא כי עכשיו, מראייה של אדם מבוגר בן 30 שיש לו בעצמו אחיינים בגיל של יוסי
כל פעם שאני חושב על הגיהינום שעשינו לו בא לי להקיא ואני לא יודע איך אוכל לכפר על זה.
כי מילה עוברת ומכה נשארת, והצריבה הו אלוהים הצריבה הזו בלב והידיעה שהכאבת למישהו
צריכה מחילה
מחילה אמיתית.
