האם היה טוב לחיות לנצח?

אם אתם קוראים את השורות האלו כנראה שסוף העולם לא הגיע. על מה אני מדבר? מי ששואל את השאלה הזו כנראה לא קרא חדשות בתקופה האחרונה. לא ייאמן כמה אנשים ברחבי העולם לקחו ברצינות תהומית את התחזית הקודרת על חורבן העולם. הסיפור התרחש לפני שבועיים בסך הכול. התאריך האזרחי 21.12.12 התקרב, ומיליוני בני אדם על פני הגלובוס ציפו בדריכות לקטסטרופה טוטאלית העומדת לבוא. איפה נולד הרעיון ה’מעניין’ הזה? “נבואת סוף העולם של בני המאיה”. מדובר באוסף שבטי אינדיאנים שחיו במרכז אמריקה מאות שנים בטרם הגיעו לשם הלבנים האירופאים. הם יצרו תרבות, חקלאות ומסחר מפותחים, אך הישג השיא שלהם היה לוח השנה המדוייק שיצרו. מאז חלף חצי מילניום. תרבות המאיה נכחדה, ואת שרידיה ניתן למצוא בעיקר במוזיאונים. אבל על פי לוח השנה שלהם, בתאריך הנ”ל מסיימת השמש מסע של 26 אלף שנים סביב שביל החלב, והעולם כמו שאנחנו מכירים אותו יגיע אל קיצו. כל זה היה יכול להישמע כבדיחה בלתי מוצלחת או סתם אמונה תפלה של עובדי אלילים, אלא שבשבועות האחרונים התקשורת ברחבי העולם עסקה ביסודיות ובהרחבה באירוע. למערכת זרמו דיווחים על אנשים המכינים את עצמם לרגע הנורא, רוכשים מדריכי הישרדות ומנסים להינצל מהגורל האכזר בבונקרים תת-קרקעיים במחיר של 5000 דולר למקום. ההיסטריה הגיע לרמה כזו שמדענים של נאס”א, סוכנות החלל של ארה”ב, נעמדו מול המצלמות כדי להצהיר ששום אסון קולוסאלי לא עומד להתרחש, ומי שחשב שלא יצטרך לשלם עוד מס הכנסה ודוחו”ת לעיריה, לא יוכל להתחמק מכך. את הסוף הטוב של הסיפור אתם כבר יודעים, והעובדה שאתם יושבים עכשיו, באמצע חזרת הש”ץ, ומעלעלים בעלון שלפניכם, רק מוכיחה שבני המאיה טעו בגדול.

האלף השביעי

כיהודים, המושג ‘סוף העולם’, אינו זר לנו. כולם יודעים לצטט את דברי המדרש ש”הקב”ה בורא עולמות ומחריבן” (קוהלת רבה ג,יד), ואת הגמרא הצופה שעולמנו יהיה קיים ששת אלפים שנה ובשביעי ייחרב (סנהדרין צז,א). שאלת מיליון הדולר היא – מה משמעות אותו ‘חורבן’? האם השמדה וכיליון, או שאולי חורבן המדריגה הקודמת כשמתוכה יופיע עולם שלם ומתוקן יותר (כדוגמת השבת שמופיעה על גבי ‘כילויו’ של עולם החול)? זה כבר דורש לימוד ונתון לפרשנויות עמוקות. חכמי ישראל במהלך הדורות, הרמב”ם, רמח”ל ורבים אחרים, עסקו בכך רבות. מכל מקום, לצד הבירור התורני, הסערה שיצרה תחזית סוף העולם של בני המאיה יכול לעורר אותנו לכמה תובנות חשובות.

ראשית, באילו הבלים אנשים מסוגלים להאמין. מתברר שכשאין עוגן יציב, כשאין תפיסת עולם ערכית מבוססת ואמונה בהירה, גם טיפוסים שנראים בוגרים ואינטלגנטים מסוגלים לאבד את שיווי המשקל ורוח קלה עלולה לטלטל אותם. חוסר עמוד השידרה יתבטא בתחומים נוספים. כשאין דמויות מופת אמיתיות לשאת אליהן עיניים, גם כדורגלנים רפי-שכל ודוגמניות זולות, עשויים להיות מודל להערצה. כשאין משמעות עמוקה לקיום, ‘טעם החיים’ יכול להיות אפילו קוקה-קולה…

להוסיף איכות חיים

שנית, מתבלטת כאן הנטיה האנושית לעסוק באובססיביות בעתיד במקום לחיות ולמצות עד תום את ההווה. במשך אלפי שנים חיפש המין האנושי את השיטה לנצח את מלאך המוות ולמצוא את השיקוי שיעניק לו חיי נצח. במקביל את שבעים השנים היקרות שֶכֵּן ניתנו לו הוא מבזבז בלי הכרה. בעידן המודרני תוחלת החיים עלתה מאוד. רק בשלושת העשורים האחרונים נוספו עוד תשע שנים לאורך חיי האדם! תינוק שנולד היום, גדלים סיכוייו לחגוג יום הולדת מאה. השאלה הגדולה היא האם מעבר לתוספת הכמותית, האדם חי חיים איכותיים יותר? האם המימוש העצמי, הנאמנות לערכים וההגשמה שלהם – תואמים את שפע ההזדמנויות שנקרות לפניו? האם במקום להתאמץ להוסיף שנים לחיים שלו, לא ייטיב לעשות האדם המודרני, הַבַּלְיָן וצרכן התקשורת הבלתי נלאה, אם יחתור להוסיף חיים לשנים שלו?

טוב שיש סוף

והערה שלישית, שהיא אולי המעניינת מכולן. נניח לרגע בצד את השאלה המסקרנת מהו בדיוק ‘סוף העולם’ ומתי זה יקרה. עצם קיומו של סוף כזה הוא, באופן פרדוקסאלי, ברכה עצומה למין האנושי. לו האדם היה חי לנצח, לא היה שום דבר שיכריח אותו לעצור רגע ולחשוב – למה אני חי? לְשֵם מה? האם אני חי נכון?, כיוון שתמיד נִיתַן היה לדחות את השאלות האלו ל…מחר. אחת הברכות שמביא איתו המוות הוא העובדה שהוא מחייב את האדם לעצור את מירוץ החיים המטורף ולחשוב על התכלית שלהם. הסופיות של החיים היא זו שמדרבנת את האדם למצוא להם משמעות אמיתית. אדם שאכן יצליח למצוא כזו, עשוי לגלות שהיא מחברת אותו אל האינסוף.