“סתם, כי בא לי לדבר…”

'מילים לא עולות כסף' הוא משפט שמוכרים לנו בזול, אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו – יקר מאוד.

‘מילים לא עולות כסף’ הוא משפט שמוכרים לנו בזול, אבל המחיר שאנחנו משלמים עליו – יקר מאוד. כי את זה שאנשים אוהבים לדבר, ידענו מזמן. אבל את מהפכת המילים והיסטריית החשיפה שחוללו אמצעי התקשורת בשנים האחרונות, אנחנו עוד רחוקים מלעכל.

האדם, כך לימדונו חז”ל, קרוי ‘מְדַבֵּר’. היכולת לדבר ולבטא במילים רעיונות שכליים, היא אחד המאפיינים המשמעותיים ביותר של בן אנוש. הקביעה הזו נכונה כבר אלפי שנים, אך בעידן המודרני משמעותית מאי פעם. כמות המלל שרצה באוויר, מעולם לא היתה גדולה יותר. התפתחות אמצעי התקשורת הפכה את שיגור המילה לקל במיוחד. הטלפון היה הצעד הראשון, הסלולארי המונח בכל כיס הקפיץ בכמה צעדים קדימה, והסמס, הצ’ט והפייסבוק נתנו את הפוש האחרון. ‘זכות הציבור לדעת’ הוא מוטיב מכונן בתרבות שלנו, ואם פעם הפואנטה של הרשת היתה היכולת לשמור על אנונימיות ולעטות על עצמך זהות בדויה, כיום התהפכו היוצרות. אובססיית החשיפה של הפייסבוק כבשה את העולם, ואנשים פורשים את עולמם האינטימי לפרטי פרטים ותמונות לעיני מיליוני אנשים. הטלפונים שבתוכם מצלמה מובנית הקפיצו אותנו בעוד שלב, כשאנשים מן השורה עסוקים ללא הרף ב’להיות עיתונאים’. לתעד כל אירוע, לצלם ולהסריט, ותוך רגע להעלות לרשת בתקווה לזכות ללייק הנכסף. בעבר – זכות האמירה והתגובה היתה שמורה ליודעי דבר ולמומחים, היום – מכה שלא כתובה בתורה – הטוקבקיסטים. כל צרוע וזב חוטם, חסר השכלה והבנה מינימאלית, רשאי ליטול בידיו עכבר קצבים ולהשתלח ללא רחם בהוגים מדופלמים, ללא שום צורך בלקיחת אחריות והזדהות בשם.

 

ברית מילה

וכאן מגיעה התורה בהכרזה מפתיעה שכבר בזמנו היתה לא פופולארית. ‘לא תלך רכיל בעמך’ (ויקרא יט,טז). ‘מה קרה? אפשר לחשוב. קצת רכילות היא צורך אנושי בסיסי ממש, לא? אף אחד לא ימות מזה…’. התורה, משום מה, התעקשה שדווקא כן. “מוות וחיים ביד לשון” (משלי יח,כא). מילים בונות עולם, ומילים יכולות גם להחריב אותו. הרב צבי יהודה קוק זצ”ל אמר שלא בכדי שלח הקב”ה לעולמנו את החפץ חיים, ר’ ישראל מאיר הכהן מראדין, בתחילת דור הגאולה. התיקון של הדיבור הוא חלק בלתי נפרד מהגאולה של העולם. עולם שנגוע במילים מושחתות ופוגעות חסום מלהתקדם. הרצי”ה הפסיק את שיעוריו בישיבת מרכז הרב כשגילה שתלמידים לא מקפידים על התקנה שקבע ללימוד יומי של הלכות שמירת הלשון.

במשך מאות שנים עיצבו חז”ל מערכת של כללים המשמרים את העוצמה הגרעינית של כוח המילים כדי שתאיר ותחמם ולא תשרוף ותכלה. המאסף לכל המחנות היה החפץ חיים בספרו, אך אין ספק שהדברים שהתרחשו בעולם בעשרות השנים שחלפו מאז שיצא לאור מחייבים תרגום והתאמה של העקרונות למציאות של זמננו. המחויבות להלכות שמירת הלשון בעידן המודרני מעוררות דילמות לא פשוטות, ובפרט כאשר היא מתעמתת עם ערכים אחרים. לדוגמא: האם אדם הרוצה להישמר מלשון הרע יכול בכלל לקרוא עיתון בימינו? האם אדם שומר מצוות רשאי להיות עיתונאי? (עיינו למשל, חפץ חיים כלל י,ד). האם בין בעל לאשתו קיימים ההגבלות הרגילות של לשון הרע או שאצל זוג נשוי הכללים שונים? האם מותר להקשיב למישהו שמגיע אלי מתוסכל ונסער ופשוט ‘חייב’ מישהו לספר לו כדי להקל על נפשו? (ח”ח י,יד) האם מותר לשקר כדי להימנע מלומר לשון הרע? (ח”ח א,ח) האם כאשר מאשימים אותי שלא בצדק מותר לי להסיר את האשמה מעל עצמי גם כאשר זה עלול להפליל את השני? (ח”ח י, מג).  

בגיל שמונה ימים עובר כל זכר יהודי את ברית המילה, הברית שבינו לבין אלוקיו. אך ישנה ברית נוספת, השייכות לבנות לא פחות מאשר לבנים. ברית המילים. עד כמה אנחנו שומרים, מְגֵנִים ומטהרים את המילים שיוצאות לנו מהפה. עד כמה אנחנו רותמים את הכוח האדיר שאלוקים העניק לנו במילותינו כדי להאיר ולבנות ולא כדי לפגוע ולקלקל, חלילה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *