לא מספיק דוגמנית בשביל להיות זמרת

סוזן בויל הוכיחה לתכנית הכישרונות הבריטית שאפשר לדעת לשיר, ואפילו טוב מאוד, מבלי להיראות על פי תכתיב הדוגמנות של עריצות המדיה. אבל השאלה הגדולה המרחפת בחלל האוויר היא האם הפרשייה הזו מסמנת שינוי כיוון. האם יש תקווה לחשיבה מחדש והתייחסות שונה לבחורות שלא נראות כמו ברבי ולגברים שלא נראים כמו ג'יימס בונד?

זה קרה בדיוק לפני חודש. סינדרלה יצאה מהאגדות והופיעה בשידור חי בטלוויזיה הבריטית. סוזן בויל, קוראים לה. היא מובטלת בת ארבעים ושמונה וגרה בעיירה קטנה בסקוטלנד יחד עם החתול שלה. בילדותה סבלה מלקויי למידה, בהמשך לקחה קורס בישול ואפילו כמה שיעורי זמרה, אך כל ניסיונה הציבורי הסתכם בהופעות בכנסייה שלה ובמועדון קריוקי מקומי. סוזן היא רווקה ובודדה ומעולם לא היה אף גבר שהביע בה עניין. כשצעדה אל הבמה של תוכנית הכישרונות הבריטיים, לקח לקהל שתי שניות בדיוק להמיר את התדהמה השקטה בנחירות בוז קולניות. בשמלת סבתא שמזמן יצאה מן האופנה, בפנים חפות מאיפור ובמבטא אירי מבולבל העזה להצהיר לעיני מצלמות הטלוויזיה שרצונה להידמות לזמרת העל והשחקנית הבריטית המפורסמת איליין פייג’. גלי הלעג והצחקוקים שניתכו אליה מכל עבר איימו לשטוף את האולפן. אלא שאז פתחה סוזן את הפה והתחילה לשיר. וכאן קרה הקסם. התברר שבויל שלא זכתה לְחֲזוּת חיצונית נאה במיוחד, בורכה בקול מלאכי נדיר. צוות השופטים, הקהל באולפן ומיליוני הצופים בבית קיבלו את שוֹק חייהם. נדמה היה כאילו מכת חשמל אדירה הכתה את כולם. תוך שניות הפכה הדממה למחיאות כפיים סוערות והקהל שנעמד על רגליו התקשה להפסיק להריע. בויל נבחרה פה אחד על ידי שלושת השופטים לעבור לשלב הבא בתחרות, והם לא הצליחו להתאפק מלומר עד כמה הופתעו מהופעתה.

האירוע הזה סימן את תחילתו של צונאמי תקשורתי. למחרת בבוקר מאות תחנות טלוויזיה ועיתונים בכל רחבי העולם העלו על נס את סיפור “הברווזון המכוער” המודרני. סרטון של ההופעה שהועלה לאתר YouTube הפך לתופעת אינטרנט וזכה לכ-45 מיליון (!) צפיות תוך ימים ספורים. כלל הסרטונים שלה נצפו למעלה מ-120 מיליון פעמים. בויל זכתה לערך משלה בוויקיפדיה – האינצקלופדיה האינטרנטית המפורסמת, והוזמנה לראיונות בתוכניות אירוח חשובות.

 

“המלך עירום”

וכאן קם לו הילד הקטן. אותו נודניק תמים שהתעקש להרוס לכולם את החגיגה ולנוכח שאגות ההתפעלות של ההמון מ’בגדי המלך החדשים’, לא התאפק וזרק את ההערה הקטנה שלו. ושוב הוא קם הילד הזה, פוער עיניים תמימות ושואל בכנות: ‘על מה הרעש? מה בעצם מפתיע כל כך? היא לא נראית כמו דוגמנית אבל היא שרה כמו זמרת. אוקיי. משהו פה לא בסדר?!’

והתשובה לשאלה הזו נוקבת ואכזרית. והיא חושפת את האמת הכואבת שבעצם כולנו קורבנות. שנים על גבי שנים של שטיפת מוח אסתטית, לימדו אותנו להתקבע על דפוסים פיזיים מצומצמים מאוד כ’ראויים’, כאפשריים, כהוכחה לקיומו של כשרון. מעל גבי שלטי החוצות, בין דפי העיתונים ובתוכניות הטלוויזיה והסרטים, הן פרושות לראווה. יפות ונוצצות, רזות עד אימה, ועם חיוך של מיליון דולר על פניהן הצבועות. כאילו שאין בעולם גם נשים אחרות. נורמאליות. רגילות כאלו. אתם יודעים, בדיוק כמו שאתם ואני פוגשים בחיים כל יום. למעשה אין שום סיבה אמיתית שלא נקבל בשוויון נפש גמור את יכולת הזימרה של אותה סוזן. אנחנו מופתעים כי היא לא נראית לנו מספיק דוגמנית כדי להיות זמרת. הרעל התקשורתי חדר ומפעפע גם בדם שלנו בדמות העיקרון שלפיו כדי לשיר את צריכה קודם כל למשוך תשומת לב זולה, זימתית ורדודה במיוחד. תוכניות הכישרונות מנהלות רומן עם ערוץ האופנה הרבה יותר ממה שהן מחוברות לאיכות של עשייה מוזיקלית. ומבחינה זאת סוזן בויל באמת לא הייתה אמורה להיות יותר מאשר בדיחה. בראשם של עשרות מיליוני צופי הטלוויזיה ברחבי העולם לא הייתה יכולה שלא לחלוף המחשבה: ‘איך היא בכלל מעזה להיות זמרת?! הרי צופי טלוויזיה ותיקים שכמונו לא מכירים אף דוגמא אחרת של זמרת שהיא לא נראית כמו דוגמנית. וכי אחת כמוה, מסוגלת בכלל לשיר?!’

האידיאל האסתטי הנוקשה שהטלוויזיה כופה על העולם המערבי תובע מאישה להיות חטובה וצעירה (או נראית כזו בעזרת ניתוחים אסתטיים), משדרת מיניות כוזבת והבטחה שקרית לפיתוי. וכל זה עוד לפני שפתחה בכלל את הפה, אמרה משהו או שרה איזה שיר. במחשבה שניה, מותק, בכלל אל תפתחי את הפה. תהיי יפה ותשתקי! בל נשכח, חברים. זו התרבות שרוממות “מעמד האישה” בגרונה, ו”כבוד האדם באשר הוא אדם”, על לשונה…

ואותו אידיאל האסתטי שבגללו מגחכים ואחר כך נבוכים כששומעים את בויל, הוא רעה חולה חברתית מסוכנת. כי לא רק זמרים הם קורבנותיה. גם הצופים בהם. כי מי שהמסך שלו מלא בלונדיניות בעל כורחן שמופיעות בלא חשוב מה, ונכנעות לאותו תכתיב עצמו שדורש גם ממגישת החדשות וגם מאיש מזג האוויר להיראות ולהצטייד במידות פיזיות שאינן חורגות במילימטר ממה שכתוב בחוזה דוגמנות סטנדרטי, פשוט לא יכול לחשוב אחרת. וזה מסוכן. כי רוב בני האדם לא נראים כך. את המחיר משלמות עשרות אלפי נערות חצי אנורקסיות שמרעיבות את עצמן במרדף אחר מודל דמיוני שאין להן סיכוי להשיג. את המחיר משלמות המוני נשים שטוענות שהסיכוי שלהן להתקבל לעבודה חדשה תלוי באופן בו יתלבשו לראיון הקבלה, ובנות בלי סוף שסובלות מהטרדות ופגיעות מצד גברים, שבשוּק הבשר שהולך בחוץ  למדו לחשוב שאישה זה בסך הכול אובייקט גופני או מוצר מקדם מכירות. את המחיר משלמים גם המוני בחורים ובחורות שנתקעים בתהליך החיפוש אחר בן/בת זוג לאהוב ולבנות איתו את החיים, כי בראש הם נעולים על סטנדרטים של יופי שקשה מאוד למצוא בשוק (ושוכחים את העובדה הקטנה שגם הם עצמם לא בדיוק עונים על ההגדרות הללו). את המחיר משלמים כולנו בכך שאנו הולכים ומאבדים את היכולת להאמין בזכותם וביכולתם של אנשים שאינם נראים כמו כוכבי קולנוע לומר ולעשות משהו בעל משמעות ולהצליח בחיים.

 

האם יש סיבה לאופטימיות?

סוזן בויל הוכיחה לתכנית הכישרונות הבריטית שאפשר לדעת לשיר, ואפילו טוב מאוד, מבלי להיראות על פי תכתיב הדוגמנות של עריצות המדיה. אבל השאלה הגדולה המרחפת בחלל האוויר היא האם הפרשייה הזו מסמנת שינוי כיוון. האם יש תקווה לחשיבה מחדש והתייחסות שונה לבחורות שלא נראות כמו ברבי ולגברים שלא נראים כמו ג’יימס בונד? 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *