אין אחד שלא אוהב לשמוע סיפורים. כשמדובר בסיפורי צדיקים וחסידים יש להם ערך מיוחד. אם הם מגלים על מופתים פלאיים, ניסים וישועות נשגבות, קשה להישאר אדיש אליהם. מסתבר שיש רבים שהסיפורים הללו גם מחזקים את אמונתם ומעצימים את יראת השמים, כבוד התורה וכבוד תלמידי-חכמים שלהם. ובצדק. אבל האם יש טעם לפגם בסיפורים הללו? האם הם גם גורמים נזק?
בואו ונתעלם כרגע מהשאלה מה מידת האמינות של כל מיני סיפורים פנטסטיים שהציפו את השוק בעיקר בעת האחרונה, כשהם מתחרים ביניהם במידת הקסם המיסטי הנסוך עליהם ומספר חוקי הטבע שהצליחו להפר. הרב אברהם שפירא זצ”ל, ראש ישיבת מרכז הרב, שלצד גדולתו התורנית היה גם שופע סיפורים, היה נוהג לומר לתלמידיו: “מי שחושב שכל מה שמספרים על צדיקים אכן קרה – טיפש, מי שחושב שזה לא היה יכול לקרות – רשע”. השאלה החשובה איננה האם הסיפור קרה או לא. התנ”ך, מדרשי חז”ל והתלמוד מלאים סיפורים על מופתים ודברים שהתרחשו בניגוד לחוקי הטבע, וגם כיום ייתכן שיקרו דברים שאיננו מעלים בדעתנו. השאלה המשמעותית יותר היא מה עושה הסיפור למי ששומע אותו. האם ההישג המרכזי שלו הוא לסחוט קריאות “וואו” נלהבות, “איזה ענק, קדוש, עצום, בלתי נתפס, הצדיק-המקובל-האלוקי הזה”, בעוד שהעולם הרוחני והמידות של השומע לא זז מילימטר קדימה, שהרי ‘אני בחיים לא אתקרב אפילו להיות כזה. לא גמרתי כמוהו את הש”ס בגיל שלוש, ואת הירושלמי בגיל חמש, לא ריפאתי חולים חשוכי מרפא ולא פקדתי עקרות. אני סתם יהודי פשוט שחוץ מלהתפעל מהגודל של הצדיק לא יכול לעשות כלום, מקסימום להרגיש ביתר שאת, כמה אני קטן, נמוך וחסר אונים’.
לעומת זאת יש גם סוג אחר של סיפורים. פחות פופולאריים, מדהימים ועוצרי נשימה, יש להודות, אבל יש להם יתרון אחד משמעותי. הם נוגעים אלינו. הם מסוגלים להפוך אותנו להיות אחרים. במקום לעסוק במופתים על הקב”ה שעושה את רצונו של הצדיק, הם מדברים על הצדיק שעושה את רצונו של הקב”ה. הם מספרים על מסירות נפש ורגישות לזולת, על שקידה בתורה, הסתפקות במועט והתרחקות מחמדת ממון. הסיפורים הצנועים האלו עומדים בצל של סיפורי הפלאות הניסיים, אבל הכוח הטמון בהם, האמת שהם משדרים, גדולים הרבה יותר.
ה’ גוזר והצדיק מקיים
ואתה שומע את כל סיפורי הישועות ולא מבין. למה אצל יעקב אבינו שעמד חסר אונים מול רחל אהובתו המתחננת לילדים, הקסם לא עבד? למה הוא לא היה יכול ללכת לאיזה בבא או מקובל אלוקי שיתן לו טלית פלאית שהקיפו איתה את הקבר שבע פעמים או נר ניסי עם כוונות הרש”ש ולסדר מיידית את כל העניינים? למה משה רבינו, הרועה הנאמן, גדול הנביאים, ניצב מול חומת ברזל שמונעת ממנו את הכניסה לארץ, ומלבד לקבל את הדין באהבה ולמות בטרם תדרוך כף רגלו את הארץ שכה אהב, הוא אינו יכול לעשות דבר?
אז בבקשה, עשו טובה, אל תספרו לי רק על מופתים. על צדיקים ש”מכריחים” את בורא עולם לעשות רצונם. ספרו לי על בני אדם העושים בהכנעה ובענווה את רצונו של אלוקים. על כאלו שגם כשקשה להם, גם כשאינם מבינים, הם ממלאים את ליבם באמונה, מתחזקים וממשיכים הלאה בגבורה ובשמחה לעשות את הדבר הנכון. תנו לנו סיפורים על נפילות והתגברות, על ייסורים וצמיחה מתוכם, על ויתור ונכונות לשלם מחיר למען המטרה המקודשת. זה הרבה יותר אמיתי, כנה, ובעיקר – רלוונטי. דווקא לסיפורים מהסוג הזה יש סיכוי להתחיל להפוך גם אותנו להיות כאלה.
_____________________________________________
בְּתוֹם אחד הכינוסים שבהם השתתף הרב בהיותו רב ראשי נדחקו רבים לבקש ברכה עם ילדיהם. בין ההמון הבחין הרב בילד קטן שמנסה להתקרב לבדו אך כמעט ונרמס על ידי המבוגרים. הרב רמז לו להתקרב ושאל אותו בקול רך: “איפה אבא שלך?”. הילד השיב: “אני יתום מגיל אחת עשרה. אין לי אבא”. הרב האיר לו פנים ואמר ברכות: “גם אני יתום מגיל אחת עשרה. אנחנו אותו דבר. בוא, שב לידי”. הילד ישב ליד הרב עד שסיים לברך את כל האנשים במקום. אחרי שכולם הלכו אמר לו הרב: “כשאבא שלי נפטר, לא היה מי שידרבן אותי ללמוד תורה. אבל בכל זאת התאמצתי והתמדתי וברוך ה’ התקדמתי והגעתי לאן שהגעתי. גם אתה יכול להתקדם ולהצליח”. הרב נתן לילד פתק ובו מספר טלפון ואמר לו: “אני מבקש ממך שבכל פעם שתרצה לומר לי משהו, תתקשר אלי למספר הישיר שלי ואני אענה לך”.
(על פי הספר “אביהם של ישראל”, חלק שני)
