מעשה שהיה כך היה. ירושלמי אחד נסע לתל אביב לצורך פגישה מסוימת. כמו ירושלמי אמיתי הוא הגיע באיחור לאזור המדובר. כמובן שלקח לו גם זמן רב למצוא את הרחוב אליו היה אמור להגיע, וכשהגיע סוף סוף התחיל להסתובב סחור סחור לחפש חניה. אך תל אביב כמו תל אביב אינה מקום שמציע חניות לכל ירושלמי מזדמן. לאחר סיבובים בכל הרחובות הסמוכים התייאש הלה והסכים אפילו להחנות את רכבו בחניה בתשלום! (וכשירושלמי מסכים לשלם, כנראה הוא באמת לחוץ). להפתעתו הרבה גם החניה בתשלום הייתה מלאה.
מיודענו לא ידע מה לעשות וכשאין מוצא – פונים לקב”ה…
הוא הרים עיניו לשמיים, פנה לאלוקים ואמר: “ה’, אני יודע שאתה אוהב ירושלמים. אנא ממך, עזור לי למצוא חניה.
ואם תדאג לי לחניה אני מתחייב להניח תפילין כל יום ולשמוע שיעור פעם בשבוע”.
מייד לאחר שסיים את תפילתו, ראה שהרכב שבחניה מימינו יוצא.
מייד הרים הירושלמי את עיניו לשמים ואמר: “טוב, בעצם לא משנה. אני רואה שהסתדרתי לבד…”
_________________________________________
בחיים שלנו אנחנו מסמנים פעמים רבות קו ברור בין התחום שלנו לבין התחום של אלוקים. ריבונו של עולם מקבל מאיתנו לפעמים ‘בעיטה למעלה’ ונדחק למקומות כמו בית הכנסת, אירועים דתיים כאלה ואחרים או ניסים הפורצים את סדרי הטבע. והשאר? זה כבר הטריטוריה שלנו. ישנן דתות בהן הניתוק בין הרוח לבין הגוף הוא חלק מובנה בתפיסה. זורקים אל האל איזו עצם בדמות פולחן ססגוני או קורבן זה או אחר שנועדו לרצות אותו, ובלבד שיניח לנו לחיות את חיינו כמו שאנחנו רוצים.
התפיסה היהודית של החיים הפוכה בתכלית.
אלוקים לא יושב לו שם למעלה על האולימפוס אלא נמצא בכל מקום, וחיינו בכל התחומים אמורים לבטא את היחס אליו ואת הקשר העמוק איתו.
לא תמיד אנו זוכרים את זה, ולפעמים אפילו מעדיפים לשכוח. ואז עשויה להגיע לה איזו תזכורת קטנה משמים.
אומנם כשאנחנו מדמיינים איזו תגובה אלוקית בדרך כלל מה שעולה לנו בראש זה איזה נס על טבעי, אך למעשה זו דווקא אחת הדרכים היותר נדירות של הקב”ה ‘לדבר’ אלינו. האמת היא שחיינו מוצפים באינסוף צורות אחרות של ‘דרישות שלום’ שאנו מקבלים מריבונו של עולם במהלך השוטף של חיינו. טובות או רעות. זועקות או לוחשות. השאלה הגדולה היא: האם אנחנו פתוחים להקשיב ולשמוע אותן?
אחד הקשיים הגדולים שיש לנו, כאנשים דתיים, זה…להתפלל. סוד גלוי הוא שתפילה הגונה היא אחת המשימות הקשות ביותר לאדם הדתי (והקילוגרמים של דפי פרשת השבוע שנועדו לספק לנו תעסוקה ברגעים הללו- יוכיחו). אחד הדברים שחוסמים אותנו מלהשתפך בתפילה מעומק הנשמה זו התחושה שמקננת עמוק בלב שאנחנו ‘מדברים אל הקיר‘. מתפללים ומתחננים ולא קולטים שום סימן/תגובה/אות חיים מהעומד מולנו (שימו לב איך בשיחה בטלפון כשאתה מדבר ומדבר ולא שומע שום תגובה מהצד השני במשך כמה עשרות שניות אתה מייד עוצר ושואל: “הלו, אתה איתי?!”).
ר’ נחמן מברסלב, לעומת זאת, הדגיש תמיד שתפילה אינה מונולוג. תפילה היא דווקא דיאלוג. דו-שיח בינינו לבין אבינו שבשמים. אלא שלמרבה הצער אנו לא שמים לב לזה בגלל ציפייה שגויה שלנו. אנו מצפים למענה מאלוקים באופן מסוים. אופן הדומה לצורה בה אנו פונים אליו – בדיבור ישיר, בעוד הוא עונה ומגיב לנו בהמוני דרכים אחרות הפזורות לאורכם של חיינו. אם רק נפתח את האוזניים ויותר מכך את הלב, ייפתח ערוץ תקשורת חדש ומדהים בינינו לבין אבינו שבשמים.
מספרים על יהודי ירא שמים שאהב מאוד את הים למרות שלשחות לא ידע. פעם אחת כשבא להשתכשך לו במים נכנס עמוק מדי והחל לטבוע. בצר לו זעק אל אלוקיו שיצילנו. לפתע ראה את המציל מגיע אליו בשחייה. ‘עזוב אותי’, הוא קרא למציל, ‘אינני זקוק לעזרתך. אני מאמין באלוקים שיציל אותי’. כעבור רגע חלפה שם סירה ויושביה זרקו אליו גלגל הצלה קשור בחבל. ‘אינני זקוק לכם’, זעק לעברם מיודעינו המאמין בעודו מפרפר בין חיים למוות בתוך המים השוצפים. ‘אני בוטח באלוקים שיחלץ אותי’. כעבור רגע נוסף הופיע מסוק משמים ושלשל לעברו סולם. גם אותו דחה בבוז, מתוך אמונה עזה ביושב במרומים שיצילנו. הדקות חלפו ובסופו של דבר טבע בים והשיב את נשמתו לבוראה.
כשהגיע למרומים פנה אל האלוקים וטען בלהט: “הכיצד זה אלוקיי, אני שכל חיי האמנתי בלב שלם, בטחתי בך והשתדלתי לעובדך בכל מאודי ובכל נפשי, דווקא ברגע שהייתי זקוק לך ופניתי אליך שתצילני זנחת אותי?!”.
“מה אתה רוצה?!”, השיב לו האל, “שלחתי לך את המציל ושילחת אותו. הבאתי אליך סירה ודחית אותה. שיגרתי לעברך מסוק והתעלמת ממנו. מה עוד אתה רוצה?!…”.
