“אז תחליט, אתה דתי או חילוני?!”

האמת, אבא, זה לא רק שאני עייף בשבת בבוקר. מה לעשות, לא קל לי להתפלל. לא מתחבר לזה. לא מרגיש שזה זמן של "מפגש עם אלוקים", כמו שאמרנו לנו בסמינריון האחרון. מצד שני, קשה לומר שהיה לי בדיוק ממי ללמוד איך לעשות את זה...

“אתה קורא את השורות האלו ומנסה לזהות את הכתב המוכר. אל תתאמץ יותר מידי. אתן לך רמז. זה מישהו שלא יצא לך לדבר איתו הרבה זמן. לא שלא עפו מילים ביניכם. עפו ועוד איך. אבל הן היו דומות יותר לחיצים וקטילות מאשר לדיבור אמיתי. זה אני, אבא, אני. הבן שלך. המוני מחשבות מתרוצצות לי בראש ודופקות כמו אלף פטישים. אולי הנייר יעזור לי לעשות בהן קצת סדר ולהגיד לך משהו ממה שיושב לי על הלב כבר הרבה זמן.

היום בבוקר חזרנו שוב על ה”סצנה הקבועה” שלנו. שבת. 8:30 בבוקר. אני מת לישון. חזרתי מהסניף אתמול בלילה אחרי שתיים. אתה נכנס לחדר, פותח את התריס, סוחב לי את השמיכה ומטלטל אותי. משגע אותי שאקום לתפילה. “קדימה, תזיז את עצמך. מספיק עם העצלנות”. בסופו של דבר אני מגיע. באיחור, כמובן. אתה מסתכל בשעון ובי לסירוגין, ומשגר לעברי את המבט שלך. המבט הזה ששמור במיוחד למקרים כאלו, שאומר: ‘מה יהיה אתך?! אתה ממש מאכזב אותי…’. ואז אתה ממשיך לדבר עם פרידמן על הירידות בבורסה והוא מראה לך באחד העלונים דיל חבל על הזמן לטיול ארבע ימים לרומא.

האמת, אבא, זה לא רק שאני עייף בשבת בבוקר. מה לעשות, לא קל לי להתפלל. לא מתחבר לזה. לא מרגיש שזה זמן של “מפגש עם אלוקים”, כמו שאמרנו לנו בסמינריון האחרון. מצד שני, קשה לומר שהיה לי בדיוק ממי ללמוד איך לעשות את זה… שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מאשים אתכם או משהו. אני יודע שאתה ואמא משתדלים ועובדים מאוד קשה כדי שיהיה לנו כל מה שאנחנו צריכים. אני יודע שהיית רוצה ללכת לשיעור של הדף היומי בערב, כמו שאמרת לאמא פעם, אבל אתה חוזר כל כך עייף מהעבודה שאתה פשוט נרדם מול הטלוויזיה. אבל כמו שֶלְך קשה, אבא, תאמין לי, שגם לי לא קל. 

השבוע, באחד הלילות, שמעתי אתכם מתווכחים בחדר השינה שלכם. הדלת היתה סגורה וחשבתם שאף אחד לא שומע. אבל מה לעשות, כשטיפה מרימים את הקול, שומעים את הכול. נכון שזה לא מנומס להקשיב לשיחות של אחרים, אבל קשה להתאפק כשנושא השיחה הוא…אני. דיברתם על ה”התנהגות שלי בזמן האחרון”. אמא ניסתה להגיד שזה “שלב כזה” ו”גיל ההתבגרות” וכל מיני דברים כאלה. אותך זה רק הרגיז יותר. “די עם השטויות האלה! אל תספרי לי מה זה גיל ההתבגרות. כאילו שאנחנו לא עברנו את זה…”. נכון, אבא. גם אתה היית פעם בגיל שלי. אבל אף פעם לא חיית בעולם מטורף ומבלבל כמו שאני חי בו. כשאתה מופצץ בכל כך הרבה פיתויים וגירויים, חשוף לכל כך הרבה דברים שאני בטוח שאתה בתור ילד, מעולם לא ראית. רוצה דוגמא קטנה? בבית שלנו יש אינטרנט. שמתם עליו אפילו איזו חסימה. חזרת עם אמא ערב אחד מאיזו הרצאה מפחידה על הסכנות לילדים באינטרנט, ולמחרת הרמת טלפון לספק שלכם וביקשת תוכנת סינון. לא יודע אם יש לכם מושג כמה היא יעילה, אבל מה שבטוח שאתם רגועים מאז. מרגישים שאת שלכם עשיתם. אומנם מידי פעם אתם שוכחים להחזיר את החסימה אחרי שאתם גולשים, אבל עזוב אותך מזה. אתה יודע כמה שטויות אפשר לעשות איתה ביחד? משום מה אף פעם לא דיברתם איתי על זה גלויות. על הטוב והרע שיש שם, על מה שזה יכול לעשות לבן אדם, על איך להתמודד עם ניסיון. למה? אין לכם מה להגיד לי בעניין? ללמד אותי?

תמיד אמרתם שאני “ילד חכם” ו”כמה חבל שאני לא מממש את הפוטנציאל שלי”. רציתי, באמת שרציתי, שהשנה זה ייראה אחרת. כואב לי שדווקא עכשיו ה”רומן” שלי עם בית הספר הגיע לשפל כזה. הקש ששבר את גב הגמל היה בפיצוץ שהיה לי עם הרב לוי, הר”מ שלי. אתה יודע שאף פעם לא הסתדרתי איתו. לא הרגשתי שהוא באמת מבין אותי. אוקיי, אני לא בא להטיל את כל האשמה עליו. יש לי את השריטות שלי, ואני לא הטיפוס שבדיוק הולך בתלם. אבל יש לי אלרגיה לכפיה. כל פעם שאני מרגיש שמכריחים אותי זה גורם לי לעשות בדיוק ההפך. השבוע הרב לוי תפס אותי ואת איתמר, מאחורי המגרש, מעשנים. זה אומנם היה מחוץ לשטח של בית ספר, אבל זה שיגע אותו לגמרי. הוא נהיה אדום כמו שבחיים לא ראיתי אותו, והתחיל לצעוק ולשפוך עלי את כל המטען שהצטבר אצלו. על השיער המתארך, על ההפרעות, על ההברזות, על העישון. על “ההתנהגות החצופה” שלי ש”לא מתאימה לישיבה טובה כמו שלנו”. הייתי קצת המום מהשטיפה שלו, ומהפה שלי יצאו רק המילים: “אז מה אתה רוצה ממני?”. “תחליט”, הוא שאג, “אתה דתי או חילוני?!”. הייתי המום מהשאלה. הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי לו “חילוני”. באותו לילה קיבלת ממנו טלפון שהם מעיפים אותי מהישיבה. לקח לי עוד כמה ימים לעכל את מה שקרה שם בינינו. אתה שואל אם התכוונתי באמת למה שאמרתי לו שם? אני לא יודע. אני לא חושב. אבל חוץ מזה, איזו מין שאלה זאת – ‘דתי או חילוני?’. אין אפשרות שלישית? הרי אתה זה שאמרת לי לא פעם ש”בחיים אין שחור או לבן. יש דברים מורכבים. יש גם אפור”. מה לעשות, אני לא דתי (לפחות כמו שאתם הייתם רוצים) אבל בטוח גם לא חילוני. אני מבולבל. אני מחפש את עצמי. ובכלל, מה זה ההגדרות האלו?! מה זה דתי, בכלל? מי ששומר שבת הוא דתי? ואם הוא מדבר לשון הרע ומתנשא על אחרים? ואדם אחר שלא מקפיד על תפילה במניין כל יום אבל לעולם לא תצא מפיו מילה רעה על מישהו, שיש לו לב זהב ועוזר למי שרק אפשר – הוא חילוני? הנה, קח לדוגמא אותנו. כן, אנחנו דתיים. ככה גם כולם מתייחסים אלינו. אבל קשה לומר שאלוקים נמצא באמת אצלנו בבית. לפעמים אנחנו קופצים אליו לביקור בבית כנסת. בקטנה כזה. להגיד שלום. אבל קשה להגיד שיש משהו עמוק בינינו. להגיד לך שטוב לי עם זה? ממש לא. אני מרגיש שיכול וצריך להיות אחרת, אבל לא יודע איך להגיע לשם. אני מבולבל. טוב, לי מותר. אני רק בן שש עשרה וחצי. ב”גיל ההתבגרות” כמו שאתם אוהבים להגיד כל הזמן. אבל אתה הרי המבוגר כאן, לא? האבא שלי. אתה יכול לעזור לי?”.                                                                                                                                                                                       

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *