אילו

כשהייתי ילד קטן הייתי הולך לפעמים עם אמא שלי לסידורים. היה לנו אז משחק מעניין. היינו עוצרים ליד חלון ראווה של חנות משחקים ואז אמא היתה אומרת לי ולשאר האחים שהצטרפו: "ילדים, עכשיו כולכם תסתכלו טוב על מה שיש בחנות, וכל אחד יבחר לעצמו שלושה דברים שהוא הכי רוצה...".

כשהייתי ילד קטן הייתי הולך לפעמים עם אמא שלי לסידורים. היה לנו אז משחק מעניין. היינו עוצרים ליד חלון ראווה של חנות משחקים ואז אמא היתה אומרת לי ולשאר האחים שהצטרפו: “ילדים, עכשיו כולכם תסתכלו טוב על מה שיש בחנות, וכל אחד יבחר לעצמו שלושה דברים שהוא הכי רוצה…”. בשמחה רבה היינו מסתערים במבטינו על השפע הצבעוני הפרוש לעינינו, ותוך קריאות נלהבות והתלבטויות קולניות היינו בוחרים לעצמנו את שלושת המקומות הראשונים.

כמובן שלא היו קונים לנו אף אחד מהם.

המשחק היה פשוט לבחור. וזהו.

אני חייב להודות שֶדֵי נהנינו מזה אז, וכשהגענו כעבור כמה צעדים לחנות אחרת, ביקשנו לשחק בו שוב.

כשגדלתי גיליתי שלא רק ילדים אוהבים את המשחק הזה. גם מבוגרים אוהבים לשקוע בדמיונות מתוקים ודביקים ‘מה היה קורה אילו’ היו מקבלים כל מיני מתנות פתאום. התרבות המודרנית עשתה על זה קוּפָּה ופיתחה מערכת שלימה של פיתויים שמזינים את הפנטזיה הזו. רוצים דוגמא?

השעה 12:57 בצהריים ומן הרדיו בוקעת מוזיקה עליזה. עוד רגע חדשות, וזה בדיוק הזמן לפרסומות. “שלום, כאן אראלה ממפעל הפיס”, נשמע שוב הכול המוכר, “רציתי לבשר לַךְ שזכית בשש מאות אלף שקלים”. שלוש שניות של דממה העידו שֶבַּת השיח עסוקה בלעכל את הבשורה המפתיעה. “די, אני לא מאמינה. את צוחקת עלי…שיו……. (צווחות של שמחה נשמעות ברקע), משה, אתה לא מאמין, זכינו בשש מאות אלף שקל…”.

מיליונים של מאזינים שמטפטפים להם שוב ושוב את המנטרה הזאת, מלקקים את שפתותיהם בהנאה ומציצים בצג של הסלולארי לוודא שלא פספסו בטעות איזו שיחה חשובה מאראלה…

כמה פעמים ביממה אנחנו מרשים לעצמנו להיסחף במחשבות של ‘מה היה קורה אילו…’ (מוזמנים לבחור בין האפשרויות או להוסיף חדשות): הייתי רָזָה ויפה יותר / הייתי גָבוֹה ושרירי יותר / אם הייתי יותר חכם / אם לא הייתי מפספס את הפניה ונכשל בטסט / אם הייתי מקבלת עוד 15 נקודות בפסיכומטרי / אם…ואם… ואם…

האם הדימיונות האלו הם שעשוע חביב לשעות הפנאי או שיש בהם משהו מזיק?

כמובן שמבחינה הגיונית צרופה ה’משחק’ הזה הוא טעות חמורה. הוא אינו נותן לנו כלום מלבד כמה שניות של עונג דימיוני מפוקפק, שעליהן אנו משלמים במחיר גבוה של כאב לב ותסכול, כשאנו שבים עד מהרה אל המציאות המעצבנת שמסרבת להתיישר לפי הפנטזיות שלנו.

מעבר לזה, במבט יהודי ובעיניים של אנשים מאמינים, יש בצורת החשיבה הזו סוג של כפירה. הקב”ה בחר לכל אחד בדיוק רב את ה’חבילה’ שלו. היא מותאמת ב-100% ליעוד שלו בעולם ולמשימות שהוא צריך לבצע כאן עלי אדמות. מובן שיש דברים שתלויים בבחירה ובהשתדלות שלנו ולגביהם עלינו להתאמץ בכל כוחנו, אבל במה שנגזר עלינו משמים – עלינו לשמוח בחלקנו ונחשוב כיצד להשתמש במשאבים ובאוצרות שהקב”ה כן נתן לנו (והם רַבִּים!) כדי להתקדם הלאה לעבר המטרות שאנו מציבים לעצמנו, ולא לאפשר לעצמנו לשקוע בדמיונות מה היה קורה לו היה אחרת. בהצלחה!

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *