המראות בשטיבעלך הגר”א הירושלמי היו קשים לצפייה ולא מומלצים לבעלי לב חלש, נשים בהריון, ובעלי לחץ דם גבוה.
השעה הייתה שעת מנחה והבחור הסרוג הצעיר עם הטבעת היה צריך לומר קדיש ולעבור לפני התיבה כי זה היה היארצייט של אבא שלו.
הוא לבש חולצת טריקו סנדלים ומכנסי ברמודה, טעות שעוד רגע יבין עד כמה שהייתה בלתי נסלחת.
הוא לקח את הטלית כשלפתע אחד מהאנשים ה’מכובדים’ של השטיבעלך התחיל במילים הכי עדינות שיש, לשאוג ולנבוח עליו.
“מה אתה עושה חצוף! איך אתה לא מתבייש? מה זה המכנסיים האלו? אתה לא רואה את התקנון?”
תקנון בית הכנסת הגר”א, כאן המקום להעיר, מבקש כלומר, דורש מכל מתפלל להתפלל בהברה אשכנזית וכמובן ללבוש כובע וחליפה בהתאם למסורת המקום שקיימת מעל תשעים שנה ומתפאר בדמויות מופת כר’ שלמה זלמן אויערבאך זצ”ל.
יצא לי כבר לצערי להיות בחיים שלי בכמה הלוויות, אבל זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו נקבר בחיים. כפשוטו.
הבחור היה לבן כמו הקיר מאחריו. ניסה לענות משהו, להגיד אבל הוא פשוט קפא במקום.
“נו מה אתה עומד שם כמו גולם?” המשיך הזקן לצרוח עליו “אי אפשר ככה! זה לא כבוד בית הכנסת!”
היה אתנו במחזה הנורא הזה בחור צעיר, שקט ומופנם, ישלצנ”י’ק (מהישיבה לצעירים ליד ‘מרכז הרב’ ) שגם כן מתפלל קבוע בשטיבעלך אבל פעם לא יצא לי לשמוע את הקול שלו.
הוא ניגש לזקן, הוציא מסכת יומא, פתח בדף כג א, צלב אותו בעיניו הכחולות ואמר לו:
“בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר אמר הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין, ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים”
הזקן לא ידע מאיפה ה’מזרוחניק’ הזה בא לו עכשיו אבל המבוכה האמיתית שלו, הסגירה עליו שהיה איש של כבוד.
הוא השפיל מבט וחייך במבוכה “נו שוין! צודק”.
תמיד לפני פסח, חג הדקדוקים והחומרות, אני נזכר בסיפור הזה על הזקן מהשטיבעלך של הגר”א ב’שערי חסד’ שכל כך הקפיד על כבוד בית הכנסת אבל כבודו של הבחור הצעיר שגער בו לפני כולם היה חשוב בעיניו כקליפת השום וחושב כמה נורא יכולים להיות החיים, אם לא יודעים לשמור על סדרי העדיפויות.
אנחנו נקיף את הירח פעמיים בשביל עוד הידור מצווה, נתאבד בשביל להשיג את המצות השמורות המוהדרות ביותר לפי מרן החזון איש ונקפיד לאכול את המצות בדיוק בזמן הדרוש במילימטר של החלקיק האלוהי , אבל כשזה מגיע לדברים החשובים באמת, לבין אדם לחברו, ללהיותמענטשים, הו, אז, נו טוב, לא צריך להיסחף מידי.
בדיוק השבוע, סיפר לי חבר נשוי, איך הוא עלה על זה שסדרי העדיפויות שלו, כמו הזקן מהשטביעלך הפוכים לגמרי
זה קרה כשהוא נסע לעבודה ואחרי שעת נסיעה הוא נזכר שיש איזה פינה בבית שהם שכחו לנקות ויכול להיות ה’ ירחם שיש שם בפינה הזו, איזה חלקיק קטן, משהו בטל בשישים שיוכל להתחבא שם חמץ.
בלי לחשוב פעמיים, סיפר לי החבר הוא חיכה לרגע הראשון שבו יוכל לפרסס את המכונית שלו ואז בבת אחת עשה פרסה, דהר בחזרה הביתה, החנה בדבל פרקינג כשחנייה אחת שייכת בכלל לנכים, (אבל לחבר שלי לא היה אכפת מנכים בגלל שהוא היה ב’תפקיד’ ) עלה בסערה הביתה , הלך ישר לאותו מקום וחשכו עיניו:
חלקיק של חמץ שהשאיר אחד הילדים שלו בפינה בסלון עמד לו כמתריס להכעיס אחר כבוד, מתגרה בו בשתיקתו.
מיד סילק ביער שרף והדביר החבר הנשוי שלי את חלקיק החמץ, פלט אנחת רווחה וחזר למכוניתו להמשך יום העבודה.
באמצע הדרך, כשהיה בערך באותו מרחק נסיעה כמו בפעם שעברה כשגילה על החמץ הסורר, התקשרה אליו אשתו ושאלה אם הוא זכר לתיקון את החלק של השואב אבק.
לא, הוא לא זכר.
הוא סיפר שהקול שלה היה מאוכזב, ואיך לא יהיה? אם היא הזכירה לי כמה פעמים לפני הנסיעה כמה שחשוב לה התיקון של החלק הזה.
טוב, חשב חבר שלי, חשוב חשוב אבל מה היא רוצה עכשיו? שאני אחזור שוב פעם הביתה רק בגלל החלק הזה?
זה באמת שווה את הנסיעה והזמן והדלק?
ואז הוא תפס את עצמו:
אתה מקפיד על קוצו של יוד ומדקדק עד הסוף עם החמץ, אבל הבן אדם לחברו של אשתך כבר לא עושה לך את זה?
“נו” שאלתי אותו “אז מה עשית בסוף”
“חזרתי” ענה בהקלה “בטח שחזרתי. מצוות ביעור חמץ בסלון היא חשובה, אבל שאשתי תשמח ולא תשאיר אותי לישון בסלון, זה חשוב לא פחות”.
‘חסיד שלמרות הפצרותיו של אשתו קונה בדווקא יין יקר ושותה איתו ארבעה כוסות הרי הוא חסיד שוטה’. מפי השמועה.
