אחיה כתב לי שהוא מעדיף לא לדבר על מה שהוא חווה והרגיש במצעד החיים ב’אושוויץ’ כי זה עדיין טרי והוא צריך עוד זמן לעכל את הדברים, אבל שאלה אחרת צפה לו תוך כדי המצעד, אחרי שהוא ראה בני נוער יהודים מכל העולם.
“שאלתי את עצמי” כך כתב “במה בעצם אנחנו, בני הנוער היהודים הישראלים, שונים מבני הנוער הדתיים שבאו מהתפוצות?”
“יצא לי” המשיך לכתוב “להחליף איתם כמה מילים תוך כדי המסע ומה אני אגיד לך? מדובר בחבר’ה אינטליגנטים להפליא, שמבחוץ נראים בדיוק כמונו רק קצת יותר מעודכנים מאתנו (טכנולוגית) בשבוע וחצי, ובעיקר יש להם איזו תמימות ילדותית כזו בכל מה שקשור למדינת ישראל ולירושלים. הם לא הפסיקו לשיר במעגלים ‘עם ישראל חי’ בדבקות כאילו שרו את ניגון הבעל שם טוב ואני וחברים שלי, למרות שהיינו במעמד הכי לא ציני בעולם, חשבנו בלב: ‘אנשים, תתעוררו, מה הסיפור הילדותי שלכם עם ה’עם ישראל חי’ הזה? ברור שאנחנו חיים כאן, נולדנו לתוך הארץ הזו” “אז” סיכם אחיה “אני שואל אותך אבינועם “מה באמת ההבדל לקראת יום העצמאות, בין הנוער הישראלי שלנו או אם תרצה הנוער הציוני הסרוג, לבין הנוער הסרוג של התפוצות? האם יש באמת איזה ערך מוסף שמייחד אותנו, את האוויר שלנו לעומתם?”. עד כאן המייל.
אז יום העצמאות עבר כבר, אבל האם באמת יש משהו באוויר של ארץ ישראל, משהו במרכיבים הישראלים שלו, שמייחד ובונה את הקווים הכללים שמהם ניתן לשרטט את דיוקנו של הנוער הישראלי הסרוג:
הנוער הישראלי הסרוג הוא זה שמגיע לתחנה המרכזית בירושלים עטוף בכחול לבן חגיגי, מרעיש ומרעיד את רחובות הבירה בשירי ‘ירושלים של זה זהב’ ויוצר פסיפס מרהיב ביופיו שנשפך מכל רחוב יפו עד שמגיע לכותל. רק הוא יודע מה המשמעות של מילים שכאילו כבר עבר זמנם אבל בשבילו הם נצחיות כמו ‘ריקודגלים’ ו’מורל‘.
לאחר מכן כשיחזור לתחנה המרכזית (לאלו שהחיים שלהם חשובים בשביל לאבד אותם בטרמפים מפוקפקים) לא יפסיק לנעוץ מבטים סקרניים בסמלי החיילים ויחפש את הסיכות המוזהבות של הפלסרי”ם. במידה וימצא כאלו שעונדים את הסיכות ויש להם כיפה על הראש, הוא יתחיל לשאול אותם ‘אם הם מכירים את אח שלו או את הבן דוד השני שלו שמשרת ממש באותו הגדוד.
הנוער הישראלי הסרוג הוא זה שמגיע לחגוג את יום העצמאות, אבל תמיד החיים שלו קשים ומורכבים הרבה יותר כי למרות שרצועות הטראנס וההאוס של סקאזי מאוד מקפיצות אותו, הציציות שלו תמיד בטיימינג הגרוע ביותר חוברות לקואלציה משותפת ביחד עם הכיפה שלו ופתאום הוא חושב לעצמו:
‘תרגיע בן אדם, אתה בכל זאת מייצג כאן משהו ורק אתמול צללת לתוך העולם המהפנט של אביי ורבא והרגשת כל כך מתוק, אתה סגור על זה שאתה רוצה עכשיו לאבד הכול?.
ואז הוא לא מבין, הנער הדתי הסרוג, למה דווקא החיים שלו צריכים תמיד להיות כל כך מורכבים כל הזמן ולמה אי אפשר רק פעם אחת בשנה לחגוג באמת בלי כל הדילמות הקשות האלו.
הנער הדתי הסרוג הוא זה שלבית השני שלו קוראים ‘קו התפר’ וכל הזמן אומרים לו שהוא גדול ויש לו את הכוחות בשביל להבין ובעיקר להרגיש ששני העולמות שקורצים לו אינם בעצם אלא עולם אחד.
הוא מחזיק ומעריך את הרב שלו אבל כבר מספיק חכם ובוגר בשביל לשאול את עצמו מה יקרה בעוד כמה שנים כשייתגיס לצבא והמפקד שלו יגיד א’ והרב יגיד ב’, ורק לוקח כדור נגד כאב ראש ומתפלל לקב”ה בשם ובמלכות שלא יביאהו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.
הנער הדתי הסרוג שמע את הסיפורים של סבא וסבתא על השואה ועל איך שגרשו יהודים וכבר כמה שנים בכל פעם שמגיע יום השנה לגירוש גוש קטיף מתייסר בשאלה איך זה יכול להיות שהמדינה שהוא כל כך אוהב ומאמין בה ושיש לו אחים שנתנו הכול כולל הכול בשביל להגן עליה, הסכימה שיגרשו את המשפחה/והחברים שלו מהבתים שלהם?
הנער הדתי הסרוג הוא זה שהבירור הלימודי רציני הראשון שלו בעולם הישיבות תהיה סוגיית ה’אתחלתא דגאולה’.
הנער הדתי הסרוג ירגיש שזה לא זה, עד שהוא גם ייעשה את ה’בנאיס’ ו’היהודיה’ ורק הוא לבד יחזיק את שוק נעלי הפלדיום המיתלוגיות.
לנער הדתי הסרוג יש חבר שקוראים לו ג’וזף קאופמן.
הנער הדתי הסרוגמתחיל להתבגר כבר בגיל חמש, כשהוא רואה שאבא שלו מגדל זקן בזמן בספירת העומר כמו השכן החרדי, אבל מוריד אותו לכבוד ההודאה לקב”ה על הניסים והנפלאות שהוא עשה לנו ביום העצמאות ואז הפנים שלו נראים כמו הפנים של השכן החילוני רק עם כיפה ופיאות כמובן.
הנער הדתי הסרוג בעצם, יודע שמורכב הוא השלם החדש ושמציאות החיים האידאלית שלו הולכת להתחבר בין התורת לבין החיים לא כמו המקף, אלא כמו המשפט. תורת חיים. ביחד.
הנער הדתי הסרוג יביט בנוער היהודי הדתי של את ‘עם ישראל חי’ ואת ‘עוד אבינו חי’ אבל מבחינתו השיר המועדף עליו ימשיך להיות: “אין לי ארץ אחרת“.
