אני עדיין בשוֹק ממה שקרה השבוע בהודו. איך יכול להיות שאנשים צדיקים כמו הרב גבי ורבקי הולצברג ה’ יקום דמם, שכל חייהם הוקדשו לעשות טוב לאחרים, נרצחים ככה סתם בדם קר?! לא כתוב איפשהו בגמרא ש”שלוחי מצווה אינם ניזוקים”?! איך אפשר להבין דבר כזה?!
כולנו עדיין נסערים מרצח היהודים בהודו, ומתקשים לעכל את אובדנן של נפשות יקרות כאלו. השאלות נוקבות ודוקרות את הלב, ולמרות שלא קל לנסות להשיב כשהמתים רק נקברו אנסה להתייחס לדבריך.
המשפט שציטטת אכן מופיע בגמרא במספר מקומות. אומנם בכולם חז”ל מסייגים זאת מיידית ואומרים: “היכא דשכיח היזקא שאני”. כלומר, במקום שבו הנזק שכיח ומצוי לא ניתן לסמוך על הנס, ואפילו שליח מצווה עלול להיפגע. כמו שכולנו יודעים שלוחי חב”ד, ממש כמו חיילים אמיתיים, אינם בוחלים במשימות קשות ומסוכנות, ואדרבה, יוצאים בשמחה ובמסירות נפש להפיץ יהדות בקצה העולם, גם במדינה כמו הודו שיש בה מאתיים מיליון מוסלמים וגורמים עוינים שינסו לנצל כל הזדמנות לפגוע במוקדים יהודיים.
ובכל זאת נדמה שיותר משמפריע לך המשפט שאמרו חכמים, כואב לך אי-הצדק הנראה לעין במותם של אנשים צדיקים – כיצד ריבונו של עולם, המשגיח ומנהל את עולמו מאפשר לדברים כאלו לקרות.
השבוע נפגשתי עם ידיד שלי, חסיד חב”ד, ושליח בעצמו באחד היישובים כאן בארץ. שיתפתי אותו בשאלות שהטרידו אותי, ובמקום לענות הוא סיפר לי את הסיפור הבא. בעל התניא, מי שהיה האדמו”ר הראשון ומייסד חסידות חב”ד, ישב פעם בחברת כמה מחסידיו. לפתע אחד הנוכחים העלה לדיון שאלה יוצאת דופן. ‘לוּ היית ריבונו של עולם בכבודו ובעצמו, כיצד היית אתה מנהל את העולם?’. כל אחד מהחסידים נתן דרור לדמיונו ושטח את חלומותיו ותוכניותיו כיצד היה הוא מסדר את העניינים. לבסוף פנו החסידים אל הרבי שישב ושתק כל העת והפנו את השאלה אליו. “מה אני הייתי עושה לו הייתי ריבונו של עולם?” אמר להם הרבי, “אני מניח שהייתי עושה בדיוק את אותו הדבר שהוא עושה…”. זהו סיפור פשוט אך הרעיון שעומד מאחוריו עמוק מאוד. החכם באדם העניק לנו במילים ספורות עצה יקרה, כלל ברזל בשעה שאנו ניגשים לעסוק באלוקים והנהגתו את העולם. “כי האלוקים בשמים ואתה על הארץ, על כן יהיו דבריך מעטים” (קוהלת ה,א). לשאול מותר ואף חשוב. בדיוק כמו ששאלו אברהם ומשה, ירמיה ואיוב, ואחריהם חכמי ישראל שבכל הדורות. אבל הדברים חייבים להיעשות בזהירות עצומה ובענווה. מנקודת מבטינו החלקית והזמנית לא נוכל להבין הכול, ובשכלנו המוגבל שאת רוב חידות היקום טרם פיצח, בוודאי שלא נוכל להתרומם לגובה של המחשבה האלוקית. “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם” (ישעיה נה,ט).
ואחרי כל זה הרשה לי להעז ולומר שהשאלה ‘למה ה’ עשה כך או אחרת’ היא הַמִשְנִית בחשיבותה. יותר מזה, היא עלולה להיות התחמקות מן השאלה העיקרית.
אדגים את כוונתי מתחום אחר. אחת השאלות הגדולות והמדוברות ביותר היא ‘שאלת השואה’. אך מהי בעצם השאלה?
אני אומר את המשפט הבא במלוא הכנות ומבלי לנסות ולהתחמק לרגע אחד: השאלה העיקרית שמחובתנו לעסוק בה אינה ‘איפה היה אלוקים בשואה?!’ אלא “איפה היה האדם בשואה?!!!” כיצד ייתכן שבלב ליבה של היבשת התרבותית ביותר בעולם התרחש הפשע הנורא בתולדות האנושות? היכן היו כל מדינות אירופה הנאורות בעת שאזרחיהן היהודים נלקחו להשמדה והן סגרו את שעריהן בפני הניצולים ושלחו אותם בחזרה לזרועותיו של השטן? היכן היו מדינות ארה”ב ובריטניה שנמנעו מלהפציץ את מסילות הברזל שהובילו רכבות עמוסות ביהודים למחנות המוות? מה פשר השתיקה הרועמת של ‘דת האהבה והחסד’ ונציגיה עלי אדמות היושב לו בוותיקן, שלא נקפו אצבע כדי להציל רבבות נשים וילדים שנלקחו אל סופם המר בתאי הגזים? האם הנטייה האנושית לבחוש ולהתחפר בעומקי שאלת הצדק האלוקי בשואה אינה מחפה לעיתים על החשש מהתמודדות עם השאלה הנוקבת יותר – איפה היה האדם בשואה?!
וחזרה אלינו. תאונות דרכים אינן גזירה משמים. גם פשע מאורגן, אלימות ופגיעה של אדם בזולתו אינן מונחתות מפי עליון. טרור אינו שונה מהם. אתה שואל איך קרה השבוע מה שקרה בהודו? הרי זה לא צונאמי עצום, רעידת אדמה הרסנית או התנגשות מטיאוריטים מהחלל בכדור הארץ. מדובר בטרור שגדל מתחת לאפינו במשך שנים. והעולם במקום לצאת למלחמת חורמה נגדו מעדיף להעלים עין, להתכחש ולנהל משא ומתן, ומדינת ישראל ממשיכה לספק לו חשמל ומזון, ואף לאפשר לו להמשיך ולהצטייד בנשק ללא הפרעה. האם הכתובת אינה רשומה כבר מזמן בדם על הקיר?!
הסלחנות כלפי הטרור העזתי, החמאסי, החיזבאללוני והעולמי היא הפשע שאת המחיר שלו שילמו השבוע יהודים תמימים. הבחירה שבפנינו פשוטה עד כאב. “הוא ישופך ראש” או “אתה תשופנו עקב”. אין אפשרות שלישית. אם לא נרוצץ את ראש הנחש, הוא עלול להכיש אותנו למוות.
דבר חיובי אחד אפשר ללמוד מהאמריקאים. כאשר התרסקו מטוסים עמוסי נוסעים אל תוך בנינים גדושי אדם ב-11 בספטמבר הם לא גלגלו עיניים תמהות לשמים ושאלו: “למה, אלוקים, עשית את זה?”. הם שינסו מותניים ויצאו להילחם ברשעה העולמית והרחיקו עד לצידו השני של הגלובוס כדי לחסל את האשמים. מי שנותן לנחש ארסי להסתובב אצלו בבית האם הוא יכול להאשים מישהו על כך שהוכש, מלבד את עצמו?
אלא מה – שלצערנו האדם מגיע למצב שהאובדן והסכנה מתחדדים לו רק כשהסיפור כואב מאוד – כשמדובר בילדים תמימים או לחילופין כשמדובר בזוג שליחים צדיקים שעשו רק טוב לסביבתם. אני חושב שיהיה נכון מבחינתנו לקחת את הכאב הגדול של הסיפור הזה ובמקום להפנות אותו כלפי אדון הכול, לעורר את תחושת האחריות שלנו בני האדם על המציאות האלוקית המופלאה שה’ יצר לנו – לעובדה ולשומרה.
ולסיום – הרב גבי ורבקי הולצברג עזבו את מולדתם ואת משפחתם והרחיקו עד לקצה העולם רק למען דבר אחד. לא בשביל כסף ולא למען כבוד. לא בשביל לחפש חוויות ולא בשביל לחפש את עצמם.
דבר קטן אחד הם רצו – להיות חיילים נאמנים לה’ ולקדש שם שמים. הם הספיקו לעשות זאת באופן מעורר הערצה בחייהם הקצרים, אבל הרבה יותר מזה במותם הטראגי שהרעיד את מיתרי ליבם ונגע עמוקות בנפשם של מיליוני יהודים בעולם כולו.
“בחייהם ובמותם לא נפרדו”, יהי זכרם ברוך.
