אני יודע שֶמַה שאני עומד להגיד עכשיו לא פופולארי, אבל עם יד על הלב – כל הרעש והצלצולים שעושים מהימים הנוראים, פשוט לא מדברים אלי. זה לא שאני אדיש או מזלזל. העניין הוא שחודש התשובה פחות רלוונטי בשבילי. למה? כי אני פשוט… בסדר. אני עושה מה שצריך. לומד, מתפלל. מכבד את ההורים. עוזר לאנשים כשצריך. שומר על ההלכה. ברור שלא הכול פרפקט אצלי. אבל מה לעשות, אין אדם מושלם. כולם נופלים לפעמים באיזו תפילה בלי כוונה או לשון הרע קטן. העיקר שמשתדלים ומנסים להתקדם, לא?
אנשים שמחללים שבת ואוכלים טריפות באמת צריכים חודש כזה כמו אוויר לנשימה. הם חייבים מהפך דרסטי. אבל מבחינתי, סליחה שאני אומר, לא מרגיש שהמציאו אותו בשבילי…
אתה יודעמה הבעיה הכי גדולה של הדתיים? שהם נולדו כאלו. משפחה דתית, שכונה דתית, גן דתי – ואתה מסודר. בגיל שנתיים אתה מדקלם אוטומט אשר יצר, קוף אחרי הגננת. בגיל חמש אתה שורק קריאת שמע בעל פה, ובגיל שלוש עשרה ויום התפילין כבר יושבות לך טוב טוב על הראש. מה עוד אפשר לבקש?!
אך השאלה הגדולה היא – האם זה באמת מה שהקב”ה רוצה מאיתנו. כי את כל זה, עשינו כמעט מבלי לבחור. אתה עושה דברים נפלאים אך אם להיות ישר יש מקום להתלבטות כנה כמה מהקרדיט עליהם מגיע לך, וכמה מגיע לגננת שולה, לאמא ואבא ולמורים בבית הספר שעשו טוב את העבודה שלהם.
כל זה הוא רק הקדמה לשאלה האמיתית: האם ייתכן שאני רק מגרד את הקליפה ולא חודר אל האוצר שנמצא מאחוריה. הקיום הטכני של הדברים הוא אומנם חשוב, אך רק קצה קרחון למרחבים עצומים שמשתרעים מאחוריו. על כל ס”מ שצף על פני המים יש עוד תשעה מכוסים. מה מסתתר שם? עולמות מופלאים של כוונה ושל הבנה, של הכנה לפני ושל חיבור עמוק תוך כדי, של עבודת ה’ ושל דבקות בו. אתה מחפש מהפך לימים הנוראים? נסה פשוט לשנות את קנה המידה. במקום לבחון את עצמך בשאלה ‘האם אני עושה דברים’, שאל את עצמך ‘איך אני עושה אותם’. אני מתפלל? מעולה. האם אפשר כבר לסמן וי? ממש לא. תפילה יכולה להראות כמו טקס מייבש וחד-גוני של דקלום טקסט עתיק שכתוב בסידור, והיא יכולה להיות חוויה עמוקה של מפגש עם ריבונו של מעולם, משהו שייגע בי עמוק בפנים ויחולל בי שינוי פנימי. אם נעבור תחום אחר תחום בחיים שלנו – שבת, לימוד תורה, כיבוד הורים, צניעות וכו’, ונבחן אותם בסולם ה’איך‘, נגלה פתאום שעולמות חדשים נפתחים בפנינו. מי שהתחיל להיות דתי בגיל שנתיים אצל הגננת שולה, חייב לבדוק את עצמו כל שנה מחדש, האם למרות שגדל והתפתח מהרבה בחינות – הדתיות שלו לא נשארו מאחורה, ילדותית ולא מפותחת – בת שנתיים… נורא מפתה ללכת בקטנה. להיות טכנוקראט של הקב”ה ולסמן וי על כל מיני סעיפים בשו”ע. אבל זה בדיוק כמו לנסוע על הילוך ראשון כשאתה אוחז בין הידיים הגה של מכונית מרוץ. אל תוותר ואל תזלזל באף אחד מהדברים הטובים שאתה עושה מאז היית ילד. זה ממש נפלא. אלא שזו רק נקודת הפתיחה. מכאן צריך להתחיל לרוץ. ואם אני לא זז, כדאי מאוד להתעורר. כי יריית הזינוק כבר נשמעה, ואני עדיין ישן…
