אין עוד הרבה נושאים בהם גם אנשים דעתנים ובעלי עמדה ברורה, עומדים נבוכים ומבולבלים. סערת הזָרים ששוטפת את המדינה בימים האחרונים, מְלוּוָה בהצהרות מתלהמות מצד פוליטיקאים, כותרות צבעוניות ומתסיסות מכיוונם של העיתונאים, אך לא פחות מזה בהרבה סימני שאלה וחוסר בהירות מצד רוב הציבור. תפוח האדמה הלוהט שהתגלגל לפתחנו נוגע בנו במקומות עמוקים ממה שאנחנו מעלים בדעתנו, והוא יושב על כמה נקודות טעונות ולפעמים גם מנוגדות זו לזו, מבחינת השקפת העולם שלנו. אפשר למנות לפחות שבעה מרכיבים מרכזיים בפאזל הנפשי המסובך שהסוגיה הזו יוצרת.
האינטואיציה הבסיסית והפשוטה ביותר היא רצון ההישרדות שמקנן בכל אדם. תחושת האיום מצד השתלטות הזרים על השכונות שלנו, תוך עליה משמעותית של מפלס הפשע, היא דבר שלא ניתן להתעלם ממנו. ההשלכות על זהותה היהודית והציונית של המדינה גם הן שיקול חשוב. גל הזרים שהולך ומתבסס ואף מקים משפחות ומביא ילדים לעולם, הוא פצצת זמן מתקתקת במובן הלאומי-מדיני.
מאידך, אינטואיצה לא פחות בסיסית עבורינו כיהודים, היא החמלה והרחמים לסבלו של האחר. הרגישות הזו היא משהו שטבוע בנו מרגע היותנו לעם – “וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ” (שמות כג,ט), והידיעה שחלק מן המסתננים הם פליטים שניצלו בעור שיניהם מסערת המלחמה והרצח בארצם, והחזרתם לשם עלולה לחרוץ את גורלם מהדהדת באוויר.
אומנם לצד זה אנו גם זוכרים ש”עניי עירך קודמים” (בבא מציעא עא,א), ולאו דווקא מדינת ישראל הקטנה והמוטרדת בשלל בעיות אקוטיות, היא זו שאמורה לקחת אחריות על עשרות אלפי הפליטים ועוד מיליונים שישמחו להצטרף אליהם.
ההיבט התורני רק מעצים את הקונפליקט כשמצד אחד אנו זוכרים שמגמת-העל שלנו היא “לתקן עולם במלכות שד-י” ואינספור הצהרות הנביאים על הייעוד שלנו כמנחים ומובילים את כל העמים בדרך ל”ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים” (ישעיהו נו,ז) מהווה קריאת כיוון משמעותית, ומצד שני עלינו לשמור על הזהות והייחודיות שלנו והתורה ובעקבותיה ההלכה לדורותיה מרחיקות אותנו בתקיפות מקשר קרוב מידי עִם עמים שונים (איסור חיתון, יין נסך, פת עכו”ם ועוד).
לתוך התבשיל המורכב הזה אי אפשר שלא להוסיף את העובדה שביטויים כמו “זרים החוצה” ו”גירוש עכשיו!” מעלות לנו אסוציאציות קשות לאירועים אחרים, חלקם עדיין מדממים, בנפש שלנו. מובן שאין כל מקום להשוות בין השואה הנוראה לבין גוש קטיף לבין בעיית הזרים, אך לפחות בעולם הרגש שלנו, כל משפט מעורר הדים ומעיר מרבצם תחושות עמוקות ומשמעויות נסתרות.
מה עושים עם המורכבות הזאת? איך מגבשים עמדה מעשית צודקת מבלי למחוק או להתעלם מאף אחד מן ההיבטים שמנינו? אציע כאן דבר לא מקובל. הוא אינו מתאים לכל האנשים, אך ללא ספק הרוב המוחלט יכול לאמץ אותו. הירידה מעולם האידאות והרעיונות לעולם המעשה מחייבת בדרך כלל להקריב חלק מן האמת ולבחור בין כמה ברירות כשאף אחת מהן אינה מושלמת. אפילו הקב”ה רצה לברוא את העולם במידת הדין, אך בפועל שילב עימה את מידת הרחמים כשראה שהעולם אינו יכול להתקיים כך (בראשית רבה יב,טו). למזלנו, לא אנחנו צריכים להכריע הפעם. לא עלינו מוטלת החובה לחרוץ גורלות. מקבלי ההחלטות הם אלו שיצטרכו לשבור את הראש ולהחליט על הצעדים הנכונים. אולי נרשה לעצמנו הפעם לוותר על הרצון העמוק המוטבע בכל ישראלי להיות ראש ממשלה, שר ביטחון ורמטכ”ל, ונניח לאחרים ללכלך את ידיהם בדם, שפיר ושליה (דרך אגב, חשבתם פעם מהיכן נובע ההרגל המגונה שכל טיפוס שלא מסוגל לגמור את החודש, יודע בדיוק כיצד לפתור את כל הבעיות המזרח התיכון?). אולי רק הפעם נְמַצֶה עד תום את הפריבילגיה להישאר ברמה העקרונית וננצל אותה להפיק את המקסימום מן הסוגיה החינוכית-רוחנית המרתקת שניצבת בפנינו. נלך איתה עד הסוף, נעמיק בה, בכל צדדיה, גם מבלי לרדת לרמה הפרקטית של ‘מה עושים מחר בבוקר’. נחזק בתוכנו את אהבת השונה והרצון להיטיב לכל, יחד עם הזהירות וחובת ההרחקה מן הזר. ננסה לתת מקום ל”ונברכו בך כל משפחות האדמה” (בראשית יב,ג), ו”האהבה צריכה להיות מלאה בלב לכל” (מידות הראי”ה, אהבה א’)לְצַד “לא תחיה כל נשמה” (דברים כ,טז) ו”תמחה את זכר עמלק” (שמות יז,יד).לפחות בעולם הרוח יש מקום לכיוונים השונים, ואיננו חייבים לחתוך בסכין חריף ביניהם.
ולסיום, הערה לשונית. “מוות וחיים ביד לשון” (משלי יח,כא) קבע החכם באדם. לבחירת המינוחים ולנתינת השמות השפעה עצומה על עיצוב העמדה של קהל המאזינים. ‘כיבוש’ או ‘התיישבות’, ‘גירוש’ או ‘התנתקות’, ‘הגדה המערבית’ או ‘יהודה ושומרון’ הן מילים ‘תמימות’ המתייחסות לכאורה לאותו הדבר. האמת היא שתהום עמוקה פעורה ביניהן. אתם מוזמנים לחדד אוזניים ולהאזין היטב מי משתמש במילה ‘פליטים’ ואיזה מטען ואמוציות מתלווים אליה, ומי בוחר לנקוט במילה ‘מסתננים’, ומה המסר שהיא טומנת בחובה.
