אין מה לומר, התרגלנו. “142 הרוגים בסוריה ביממה האחרונה, מתוכמם 35 ילדים”. “טילי סקאד נורו היום מדמשק לעבר אזורים הנשלטים בידי המורדים. לפחות תשעים הרוגים”. “הפצצות כבדות על העיר חוֹמְס. עשרות בני אדם נפצעו קשה”. כשהדיווחים האלו מטפטפים יום אחרי יום במשך חודשים, זה כבר מתחיל להישמע יותר כמו “מזג האוויר יהיה היום מעונן חלקית עם עננים בגובה בינוני”, מאשר כמו טבח מטורף ואכזרי באזרחים. אלא שכשדבר כזה מתרחש במדינת אויב שיש לנו איתה חשבון דמים ישן, רבים מרגישים תחושות מעורבות. זה נע בין שמחה (“טוב מאוד. שיתעסקו עם עצמם במקום להציק לנו”) וציניות (“שיהיה בהצלחה לשני הצדדים”) לבין כעס על אדישות העולם וצער על אובדן חיי אדם. מה צריך לחוש יהודי מאמין כשהוא שומע על אירועים כאלו יום אחרי יום במשך שנה שלימה? איך צריך להתייחס לדבר כזה כשהוא קורה אצל אחת האויבות הגדולות ביותר של מדינת ישראל?
הצביעות של העולם
לפני הכול, קשה שלא לומר מילה על החוצפה הבלתי נתפסת של העולם. כל אישור בניה תיאורטי על גבעת טרשים, כל פציעה של מתפרעים פלשתינים בהפגנה, גוררים גינויים חריפים ואיומים חסרי פרופורציה, בעוד שטבח המוני של נשים וילדים במשך חודשים מקבל התייחסות רפה ומגומגמת. רוסיה וסין הגדולות מרימות יד ומטילות וטו במועצת הביטחון על כל ניסיון לנקוט צעדים נגד המשטר הסורי, בעוד ידן השניה חותמת עם הרודן מדמשק על עוד עיסקאות נשק ונפט. הצביעות והעיוות המוסרי זועקים עד השמים. אתם תעזו להטיף לנו מוסר?! אתם תלמדו את מדינת ישראל, שעושה מאמצי-על, שלא לפגוע בטעות במי שאינו קשור ישירות לטרור, איך להתנהג?!
הזאב והכבש
משה דיין, שהיה רמטכ”ל ושר ביטחון, אמר פעם: “גם בבוא היום, כשיתקיים הפסוק “וגר זאב עם כבש”, מוטב שאנחנו נהיה הזאב…”. כשאתה רואה כיצד ערבים מתייחסים לאחים שלהם, כיצד הם טובחים ללא רחם בבני עמם, אינך יכול שלא להעלות הרהור נוקב: אם רק תהיה להם ההזדמנות – איך ייתייחסו אלינו?…’. ושאף אחד לא ישלה את עצמו. המורדים בסוריה אינם טובים או מוסריים יותר מאשר הנשיא שלהם. יש להם פשוט פחות אמצעים לטבוח ולהתאכזר לעומד מולם. אם רק תהיה להם האפשרות, מה שראינו עד כה, ייחשב ככסף קטן לעומת מרחץ הדמים של השנה האחרונה. נשיא מדינה מזרח-תיכונית ידועה וחתן פרס נובל לשלום אמר פעם “מספר ההסכמים שהפרו הערבים אינו נופל ממספר ההסכמים שחתמו”. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון צריכה לא לשכוח את זה בעת שהיא באה לחתום על הסכמי שלום תוך ויתורים מפליגים עם משטרים דיקטטוריים. אצלנו, מילה זו מילה, וחוזה הוא דבר מחייב. אצלם, הסכם שלום הוא רק הזדמנות לשיפור עמדות והשגת נקודת פתיחה טובה יותר למלחמה הבאה.
הצער העולמי
איננו מתייחסים באדישות ובוודאי שלא בציניות למעשי הרג, אלימות ואכזריות. הסיסמא “לתקן עולם במלכות שד-י” אינה המצאה של מנהיגות יהודית. זו התפילה שאומר יהודי בכל יום בכל אחת משלוש התפילות, רגע לפני שהוא סוגר את הסידור ויוצא למלאכת יומו. זו השאיפה וזה החזון, וכל מה שאנחנו פועלים וחותרים אליו בכל רגע מחיינו הוא רק סעיף של החלום הגדול הזה. רבי מנשה מאיליה, מתלמידי הגר”א, היה נוהג לומר ש”כל זמן שישנה עוד תולעת אחת, סגורה בתוך נקיק סלע, והיא לחוצה ודחוקה ומתפתלת להמשיך בדרכה ואינה יכולה, אי אפשר למי שהוא לחיות חיי נחת ולראות בטובה”. ככה מרגיש יהודי אמיתי שהולך בדרכו של הקב”ה, שֶטוֹב הוא לכל ורחמיו על כל מעשיו. הוא יודע להילחם ברע כשצריך, אך גם להצטער ולכאוב על אובדן חיי אדם. הוא אינו מתבלבל מהצביעות של העולם ולא מאבד את ביטחונו בעמוד השידרה המוסרי האיתן שלו. הוא לא נותן לאדישות ולהרגל להשתלט עליו, ושפתיו ממשיכות להתפלל לעולם טהור, מתוקן ומוסרי ששם ה’ נקרא עליו.
