סקר שנערך לפני מספר שנים בכמה ישיבות תיכוניות חשף ממצא מדהים. המקצוע השנוא ביותר אחרי ספרות, הוא – תאמינו או לא… גמרא. מפקח של משרד החינוך נכנס באחד הערבים לישיבה תיכונית ידועה באזור המרכז ובצעד בוטח שם פעמיו לעבר בית המדרש. הוא קיבל הלם. לפי הרשימות שלוש מאות וחמישים תלמידים היו אמורים לחבוש את ספסלי המקום. בפועל היו שם שבעים. לפני כעשרה(!) מהם הייתה מונחת גמרא. בואו נחסוך מעצמנו את השאלה המביכה כמה מתוכם באמת למדו ממנה… למוחות הלמדניים שחשבו לתרץ שזה היה יום חמישי, ולא ניתן היה להחמיץ את המשחק המכריע של מכבי ת”א בליגה האירופית, צר לנו לבשר, אך – לא! זה היה סתם יום שני רגיל לגמרי. וכאן זועקת לה שאלת מיליון הדולר – הכיצד?! הרי כל כך הרבה משקיעים בגמרא. שיעורים, סדרים, דפי עבודה יצירתיים, מה לא. הרמי”ם יוצאים מגדרם, מטכסים עצה, ורוקחים תחבולות כיצד להאהיב את הוויות אביי ורבא על בני טיפוחיהם. ובכל זאת – משהו תקוע. איפה הטעות? למה זה לא הולך? מדוע תלמידים רבים כל כך נרתעים מן הגמרא ומנצלים כל הזדמנות להתחמק מן המפגש איתה בַּסֶדר או בשיעור?
תשובות רבות נאמרו, וכך גם הצעות לפיתרון. הבעיה היא שכל זה לא מְסַפֵּק ולא משכנע.
יש שיגידו: “הגמרא כתובה בארמית”. נכון. מצד שני גם שיעורי אנגלית הם לא בדיוק בעברית, ואין חולק שקשה יותר להתגבר על התחביר האנגלי המורכב מאשר להבין כמה משפטי-בסיס בארמית (שאם נודה על האמת – די דומה לעברית). ובכל זאת, עובדה היא שהרבה יותר משקיעים ומצליחים באנגלית מאשר בגמרא.
המכשולים שבדרך
יש המסבירים: “זה קשה”, והצדק איתם. לימוד תורה דורש עמל. מצד שני, גם להוציא חמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה לא הולך ברגל. איך ייתכן שאנשים שיש להם ראש לדברים הללו, נעשים אטוּמים כשמדובר בגמרא?
יש הטוענים: “החומר לא מעניין”. ייתכן. הגם שיש להטיל ספק עד כמה פתרון אינדוקציות והוצאת אינטגרלים של משוואת ריבועיות עם שלושה נעלמים או סיפורים על המלחמה בין בית תלמי לבית סלווקוס וכיבושי הממלוכים בצפון אפריקה, מרתקים יותר. ובכל זאת עובדה היא שיותר תלמידים ‘מוצאים’ שם את עצמם מאשר בשיעורי הגמרא.
היו ר”מים שניסו לשנות את תכני הלימוד או את השיטה. לעסוק בנושאים תלמודיים ‘אקטואליים’ יותר, בסוגיות אגדה, יותר בקיאות ופחות עיון (או להפך) ועוד. אחרי ככלות הכול, הכאב רב ומזור אַין. גם אצל האחרונים טרם גילינו שהאהבה לגמרא משגשגת.
סיפורי הצלחה
אומנם, נקודה מעניינת למחשבה היא שרבים מן הנערים הללו, כשיגיעו בעוד שנתיים-שלוש לישיבת הסדר יגלו פתאום עולם חדש, ואהבה סוערת תתלקח בינם לבין אותה בבא בתרא דחויה וגיטין נזנחת.
מעניינת לא פחות העובדה שהאבות של אותם נערים, אנשי עמל העובדים כל היום לפרנסתם, מוצאים את קביעות התורה היומית שלהם, לא במסילת ישרים ואף לא במשנה ברורה והלכותיה, אלא דווקא בגמרא. המפעל העצום של הדף יומי, על הסדר (כולל זבחים, מנחות, חולין…), מידי ערב או בוקר, הצליח לסחוף אחריו מאות אלפי יהודים בכל העולם. כנראה שבכל זאת יש קסם מיוחד בגמרא ואיכויות ייחודיות ורבות עוצמה. האם הנוער עיוור מלראותן?
רוח זרה
הפתרון לסימן השאלה הגדול המרחף באוויר, כמו גם לקושי הגדול של צעירים להתחבר לתכנים של קודש, תפילה ורוחניות, נעוץ ככל הנראה במקום אחר. המשנה במסכת אבות מונה רשימה של ארבעים ושמונה דברים שהתורה נקנית בהם. אומנם, לצד זה יש גם דברים הופכיים. מידות שהתורה אינה נקנית בהם. שניצבות כמחסום נפשי בדרך אליה. כדי להתחבר עם תכנים של קודש אין די בכשרון אינטלקטואלי. יש רוח שצריך להזדהות איתה. ערכית, אידיאלית, רוחנית. מי שמוחו וליבו עולים על גדותיהם בגלל רוח אחרת, לא פלא שהגמרא לא תדבר אליו. הנוער הדתי גדל בעולם תרבותי חילוני-מערבי וחשוף ללא הרף למראות ותכנים הנושאים בקרבם מסר גלוי וסמוי הפוך לגמרי ממה שהוא קולט בבית המדרש. אין בית אשר אין שם אינטרנט, וכמות הסרטים, הפרסומת, המוזיקה ושעות הפייסבוק שהנוער צורך שוברות שיאים. כשנער כזה יגיע למחרת בבוקר לישיבה התיכונית ויתיישב מול הגמרא הוא ירגיש זר, תקוע, מנותק, משועמם. אם רק תוסיפו לזה את ההיפראקטיביות המובנית אצל צעירי דור הפייסבוק והאייפון, המורגלים לחמישים הקלקות ושמונים זפזופים בארבע דקות, תבינו שלהתמקד רבע שעה מול שורות מילים שחורות על גבי דפים לבנים, זה תדר שפשוט לא נקלט אצלו.
האם יש אלטרנטיבה? האם אפשר לחיות קרוע בין עולמות ולגדול להיות יהודי עובד ה’ הפועל בעולם המודרני מבלי לאבד את עמוד השידרה הרוחני שלך? האם יש סיכוי שנזכה בשנים הבאות לתוצרי בידור חלופיים, איכותיים, נקיים אך גם מקצועיים, שיתפסו את מקומה של התרבות הזרה בחיינו? האם תִימָצֵא הדרך לגאול את הגמרא, וְאִתה את התפילה והרוחניות מן המקום בו הן שבויות היום?
