ישראל יקרה שלי

“אהובתי היחידה.

זה קורה פעם בשנה. היום המיוחד הזה בו אנחנו מסתכלים בַּמַרְאָה במבט בוחן ומנסים לעכל שחלפה עוד שנה. שטף חיי היומיום לא מאפשר לנו לעצור לרגע ולחשוב מה עובר אלינו ולאן פנינו מועדות, והיום השמח הזה, הוא גם הזדמנות לחשבון נפש קטן. לא מזמן, את יודעת, גם אני חגגתי יום הולדת. בין המתנות נח לו כרטיס ברכה צבעוני עליו היו רשומות המילים הבאות: “יום ההולדת שלך הוא היום בו אלוקים החליט שהעולם לא יכול עוד להסתדר בלעדיך”. וחשבתי לי אז שכמה שזה נשמע לי מגוחך, אם אני באמת מאמין באלוקים שמנהל את העולם בחוכמה מדהימה ובדיוק מופתי, חייב להיות בזה משהו נכון. ומסתבר שכל זה נכון גם לגבייך. אלפיים שנה העולם חיכה לרגע בו תגיחי לאוויר העולם ודוד בן גוריון יכריז באוזני האנושות המופתעת “תחי מדינת ישראל!”.

“יום עבודה אחד…”

לא מזמן יצא לי להאזין מן הצד לשיחה טעונה בין שני יהודים. הראשון, בחור צעיר, נמרץ ורוגש, תיאר בכאב את “מחיר הדמים הנורא שגבתה המלחמה על הארץ הזו”. לוחמי המחתרות שמסרו את נפשם במאבק כנגד הטורקים והבריטים, הנרצחים הרבים בפיגועי הטרור, לוחמי צה”ל שנפלו למען הגנת המולדת. “עשרים ושניים אלף איש מתו כאן על המדינה הזו! אתה קולט בכלל את המספר הזה?! בסך הכול שישים שנה ותראה כמה דם האדמה הזו דרשה מאיתנו…”. בן שיחו, שהיה מבוגר ממנו בכמה עשרות שנים, עצם לרגע את עיניו, ונדמה היה שהוא מפליג בדמיונו למחוזות אחרים. הוא הרים את ידו ומחה את הזיעה ממצחו ועל זרועו התגלה צרוב מספר כחול. “באמת בלתי נתפס”, מילמל בקול רועד, “עשרים ושניים אלף איש… כמו ‘יום עבודה’ אחד של הנאצים באושוויץ…”.  האזנתי לדברים מן הצד ופתאום היכתה בי ההכרה שאנחנו פשוט לא קולטים מה קרה כאן. כל המגדפים, המקטרגים, המתלוננים על מה שמתרחש במדינה הזו, פשוט מחמיצים את המהפך העצום שהתרחש כאן לפני שישים וארבע שנים. נראה אתכם רק מעיזים לפתוח את הפה ולחזור על הטענות שלכם תחת שלטון טורקי או מוסלמי או נוצרי. הרי היו גומרים אתכם על המקום. רק בזכות החופש והשפע שאתם זוכים לו בגן העדן ששמו מדינת ישראל (גם אם עדיין יש בו עדיין נחש אחד או שניים…) אתם מסוגלים לשבת בשקט ולהשמיץ אותה.

ואיפה הבית שלי?

ניצול שואה הוזמן לאחד מבתי הספר התיכוניים לספר לתלמידים את זכרונותיו מן הימים ההם. בתום השיחה המרגשת הקיפו אותו התלמידים ואחד מהם שאל אותו מה היה עבורו הרגע הקשה ביותר בתוך אותן שנות גהינום בלתי נתפסות של השואה. אותו יהודי קשיש חייך אליהם חיוך מריר ואמר: “עזבו, אתם לא תבינו”. הם התעקשו והפצירו בו לגלות להם, ואז אמר: “היום בו נגמרה המלחמה”. עכשיו הם באמת לא הבינו. “הצבא האמריקאי שיחרר את המחנה בו היינו מוחזקים”, סיפר להם, “היו בו בני עמים שונים וכולם הועמדו בשורה ונשאלו ‘לאן אתם רוצים ללכת?’. היו שאמרו לרוסיה, לפולין, להונגריה. ורק אנחנו היהודים – שתקנו. לאן נלך? לגרמניה שרצחה אותנו? לפולין שהסגירה אותנו לגרמנים? רק לנו לא היה אז שום בית…”.

מאז חלפו יותר משישים שנה. ובכל ה’ באייר, היום בו קמת לתחיה, ישראל אהובה שלנו, אנחנו מתכנסים כדי לומר הלל לריבון העולמים על שנתן לנו אותך. כי למרות שיום ההכרזה היה בעצם היום בו פרצה מלחמת העצמאות והעם היושב בציון נאלץ להתגונן מפני מיליוני אויבים, כי למרות כל החסרונות שיש בך והדברים הרבים שעדיין זקוקים לתיקון, כל זה אינו מקטין בכהוא זה את גודל הנס המדהים שקרה כאן. כשאחרי אלפיים שנות גלות בעל הבית האמיתי של העולם דפק על השולחן והכריז ‘עד כאן ילדים שלי, הגיע הזמן לחזור הביתה. מעכשיו לעם ישראל יש שוב בית’. ומאז קרו דברים מדהימים שרק בגלל שנולדנו לתוכם איננו מרגישים את עוצמתם הגדולה. איך אפשר להבין שמדינה זעירה בגודל של כפר קטן בסין, מדינה שאין מקום אפילו לכתוב את השם שלה – ‘Israel’, על מפת העולם, ולכן הוא נכתב בתוך ים התיכון, הגיעה להישגים מפוארים של ניצחונות מדהימים במלחמות על מיליוני אויבים העדיפים בנשק ובכוח, להישגים כלכליים, חקלאיים, מדעיים הרבה יותר ממדינות חזקות, ותיקות ועשירות. ועוד לא אמרנו מילה על ההישגים הרוחניים, ועולם התורה האדיר שפורח בארץ בסדרי גודל שלא היו מאז תקופת בית המקדש.

אז מה אני רוצה לאחל לך ליום ההולדת, יקרה שלי? קודם כל אני רוצה לאחל לעצמנו שנשמח ונעריך את מה שיש אך לא נסתפק בו. שלא ניתן לשריטות שבתמונה למנוע מאיתנו לראות את היופי המדהים שלה. שנזכור שאנחנו אחים, שהמשותף בינינו רב על המפריד ואין לנו ארץ אחרת. שֶנַפְנִים את העובדה שאנחנו הפרק הבא בתנ”ך והעולם כולו מחכה לבשורה המוסרית והרוחנית שיש לנו להעניק לו. אם אנחנו נקלוט את כל זה וננסה גם קצת לחיות לאורו, נדמה לי שאת כבר תהיי מאושרת. מזל טוב, ישראל שלי. יום הולדת שמח”.

“ואומנם ברור הדבר כשמש בצהריים, שחורבן שלישי לא יהיה עוד, ומדינת ישראל שקמה לתחיה בל תמוט עולם ועד”

(הרב חרל”פ, מעייני הישועה, ב,ע)