קוראים לו שמוליק ואתם מכירים אותו. הוא גר בעיר ממוצעת, בשכונה רגילה, ויש לו משפחה חמודה וילדים מתוקים. יש לו קרובי משפחה חרדים, הוא עובד יחד עם חילונים, אבל הוא מגדיר את עצמו ‘דתי-לאומי’. והוא גאה בזה! הוא לא פוסל ולא מזלזל במי שבחר בדרך אחרת, אבל מאמין בכל ליבו בדרך שהוא צועד בה. הוא מתפלל בנוסח אשכנזי אך אשתו היתה רגילה לאכול קטניות מהבית. הוא הכיר אותה דרך חברים משותפים, הם יצאו במשך חודשיים וחצי, וזה מאוד התאים לו. לא שלוש פגישות חטופות ולא שלוש שנים של מגורים משותפים. מספיק זמן כדי להכיר את האדם שעומד להיות החשוב בחייך ולהתחיל לרקום ביניכם משהו משותף. לא הפריע לו בכלל שהיא מעדה אחרת. למען האמת הוא גם לא פסל הצעות של ‘חוזרות בתשובה’. ולא, אין לו שום מום גופני או בעיה נפשית. הוא גם לא גרוש. הוא פשוט מאמין במה שאמרו חז”ל שבמקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים.
כל חייו שמוליק שואף לְחַבֵּר. הוא עובד במקצוע חופשי, אך הספיק להיות בישיבה חמש שנים, שבתוכם שילב גם שירות צבאי משמעותי. הוא היה קרבי ועד היום הוא משרת במילואים למרות שאם היה רוצה להתחמק מזה היה מצליח בלי בעיה. הוא לא חושב שמצווה להעלים מס, ואפילו שמח לתת חלק מהכסף שלו כדי לממן בניית הכבישים, עזרה סוציאלית למשפחות במצוקה וקניית טנקים ומטוסים. הוא יודע לקרוא ארמית בכתב רש”י אך גם להסביר באנגלית קלה לתייר מזדמן איך להגיע לכותל. הוא מזיל דמעה בצפירת יום הזיכרון וב’כל נדרי’ גם יחד, ומתרגש בטקס הדלקות המשואות כמו בהלל של ליל הסדר. החזה שלו התנפח מגאווה כשישראל שיגרה עוד לווין לחלל, כמו גם כשהבת שלו עלתה לשלב המחוזי בחידון התנ”ך וכשהבן בישר שיוצא להדריך בהתנדבות בקייטנה של ילדים חולי סרטן. אשתו לומדת לתואר שני אך תמיד אומרת שהעיקר בשבילה זה הבית והילדים. היא הולכת עם כיסוי ראש אופנתי, יפה וסולידי. פאות יוקרתיות ותכשיטים מנקרי עיניים זה פשוט לא הסגנון שלה. התענוג הגדול שלהם הוא המפגש בערב כשכל המשפחה אוכלת יחד, וכמובן סעודות השבת והטיולים של ימי החופשה. הם בעד להכיר את ארץ ישראל דרך הרגליים, והספיקו לבקר עד היום כמעט בכל מעין אפשרי. שמוליק יוצא לעבודה מוקדם וחוזר רק לקראת הערב, אך למרות העייפות הרבה הוא לא מוותר על השיעור הקבוע בדף היומי. הוא גם מקפיד לשמוע חדשות כשמזדמן לו. לא בגלל סקרנות. פשוט כי איכפת לו. זה העם שלו, האחים שלו. הוא מתאמץ לא לאבד את קהות החושים לשמע עוד פרשיית שחיתות או מעשה אלימות, ולעולם לא יפטור את עצמו באמירה ש’זה דברים שקורים א-צ-ל-ם…’. הוא לא פוחד כל הזמן ‘להתקלקל’, אבל חשוב לו לשמור על עצמו ועוד יותר מזה על הילדים שלו מלהחשף לדברים שעלולים לפגוע בהם. הוא מאמין גדול בפתיחות. לא כזו של לספוג הכול בלי אבחנה, אלא להיות פתוח לכל הטוב שהקב”ה הביא לעולם ולבחור מה מתוך זה לצרף לעולם הפרטי שלו.
הוא לא ישתולל בהפגנה נגד פינוי עצמות ספק יהודים מלפני אלפיים שנה, אך כאב לו מאוד חורבן גוש קטיף והוא לקח את המשפחה להפגין כדי לבלום את ההרס. בארון הספרים שלו לצד “אורות” ו”מי מרום”, יש גם “קובץ שיעורים” ו”אמונה וביטחון”. השילוב שלהם נראה נורא יפה על המדף, אך עוד יותר מזה בתוך הלב והראש. יש אצלו בארון ספרים של גדולי ישראל מכל החוגים ולא רק של אנ”ש המצומצם. הוא חושב שלא צריך להתפשר בפסיק על השולחן ערוך, אך מודע לכך שההלכה לוקחת בחשבון את נסיבות המציאות ואת מצבי הדחק, ויותר משהיא צבועה בשחור-לבן היא פורשת מִנְעַד רחב של סולם צבעוני הניצב בארץ וראשו מגיע השמימה. הוא גאה בישיבות ההסדר, במכינות הקדם צבאיות, במדרשות לבנות, בפורום תקנה ובבתי הדין לגיור, מוסדות שלא יכולים להתקיים באף ציבור אחר. הוא מאמין שיש סוגים שונים של עבודת ה’ ושל עובדי ה’, ושייתכן גדולי תורה גם אם הם לא שייכים לציבור ‘שלו’. הוא לא רוצה לחיות מהקצבות ומילגות ומעדיף להיות “נהנה מיגיעו” למרות המחיר האישי שהוא משלם על זה. הוא מאמין שהדרך שלו איננה פשרה, דרך של מי שלא הצליח להחליט האם הוא דתי או חילוני ומנסה להיות שניהם ביחד. הוא מבין שהאמת אינה נמצאת בקצה כזה או אחר אלא דווקא במקום שבו הקצוות נפגשים. הוא מאמין בדרך חיים שלא נועדה רק להוציא “אחד מאלף” – גדול הדור בתורה, ולהותיר מאחורה אלף שחיים מתוך דחקות, לחץ ותסכול על שלא זכו להיות בראש הפירמידה. הוא דוגל בדרך שתוציא אלף יהודים שיהיו עובדי ה’ בשמחה, אנשי עמל, חקלאים, אנשי היי-טק, מורים, וכמובן תלמידי חכמים, המכבדים זה את זה, ומוקירים גם את מי שאינו תלמיד חכם כמותם. הוא מאמין בתורה שלימה וחי חיים שלמים. הוא דתי-לאומי.
