אנחנו הפרק הבא בתנ”ך

אנחנו כל-כך שקועים בהתרחשויות ההווה שלא שמים לב עד כמה דברים שעוברים על עם ישראל בשנים האחרונות הן התגשמות ברורה וחד-משמעית של נבואות עתיקות יומין.

“עשית ולא פרסמת – לא עשית. לא עשית ופרסמת – עשית. עשית ופרסמת – הצלחת!”. מכירים? אלו הן מילותיו של פתגם ידוע, המשמש משרדי פרסום ושיווק בבואם להציע את מרכולתם. אך בליבו של כל אדם ישר וצנוע הן מעוררות תחושת דחיה, שלא לומר בחילה. האם מה שקובע הוא איך הדברים נראים כלפי חוץ?! האם אין ערך למעשים הטובים מצד עצמם, ללא קשר למספר שלטי החוצות שיציגו אותם לראווה ומספר הפעמים שיציינו את שמו של מבצעם בעיתון?!

 

אלא שמשום מה המדרש (ילקוט שמעוני, בהר תרסה) משתמש בביטויים דומים להפליא כלפי שלושה מגדולי התנ”ך: “אילו היה אהרן יודע שהקב”ה כותב עליו “וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו” (שמות ד, יד) – בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו! אילו היה ראובן יודע שהקב”ה כותב עליו “וישמע ראובן ויצילהו מידם” (בראשית לז, כא) – בכתפו היה טוענו ומוליכו אצל אביו! ואילו היה יודע בועז שהקב”ה כותב עליו “ויצבט לה קלי” (רות ב, יד) – עגלות פטומות היה מביא ומאכילה!”. ואנחנו קוראים את המילים הללו וכמעט נעלבים בשבילם. ככה?! בגלל פרסום? בשביל הרייטינג? זה מה שהיה משפיע על אהרון הכהן, ראובן ובעז כשבאו לעשות מעשה מצווה וחסד?!

כנראה, הכוונה אחרת לגמרי. הנקודה איננה ההבלטה החיצונית אלא משהו עמוק הרבה יותר, משהו שרלוונטי מאוד גם אלינו היום.

 

חיי השיגרה זורמים לאיטם, וכולנו נישאים על גליהם, לאורך נהר חיינו. אנשים ערכיים ומאמינים משתדלים לשזור בהם מעשים טובים, מצוות ומחשבות חיוביות. הבעיה היא שאנו נוטים להתייחס אליהם בביטול ובסתמיות. ‘מה בסך הכול עשיתי? בסדר, עוד איזה מעשה טוב, בקטנה’. המדרש בא לומר שלפעמים אין לנו שמץ של מושג של גודל השעה. אנו פשוט לא קולטים את המשמעות האדירה של מעשים ‘קטנים’ שלנו, ואת ההשפעה העצומה שלהם על תהליך הגאולה ותיקון העולם. האם בעז העלה בדעתו שהעניה המסכנה, הגיורת המואביה, שעומדת לפניו היא האישה שיחדיו יביאו לעולם את שושלת בית דוד, ומביניהם יופיע משיח צדקנו? אם זה היה בתודעתו ייתכן שהיה יוצא בשמחה וריקודים, ומתמלא מוטיבציה אדירה לעשות גם פי אלף כדי לקדם את העניין במלוא העוצמה קדימה.

האם כל זה רלוונטי גם עבורנו? מסתבר שכן. לפני כאלפיים שנה הסתיימה הכתיבה הרשמית של ספר הספרים הגדול – התנ”ך. אבל האם הסיפור באמת נגמר? האם מה שאנחנו עושים היום וכל מה שעובר על עם ישראל מנותק ממה שקרה שבעבר? האם חיינו כעת אינם חלק אינטגראלי של הסיפור – ‘הפרק הבא בתנ”ך’?

 

אנחנו כל-כך שקועים בהתרחשויות ההווה שלא שמים לב עד כמה דברים שעוברים על עם ישראל בשנים האחרונות הן התגשמות ברורה וחד-משמעית של נבואות עתיקות יומין. לפני אלפי שנים, בעת שנאמרו, הן נשמעו הזויות ומופרכות. היום, במדינת ישראל שנת 2012, הן מתגשמות לנגד עינינו. “וְשָׁב ה’ אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה’ אֱלֹקיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה’ אֱלֹקיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ” (דברים ל, ג-ד). מה זה אם לא תיאור מדוייק של חזרתו של העם היהודי לארצו במאה השנים האחרונות. האם יצא לכם להיות בירושלים בזמן האחרון? נדמה שאפשר לעדכן את הנביא זכריה שדבריו המדהימים התקיימו במלואם! “כֹּה אָמַר ה’ צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ” (ח, ד-ה). תגידו אתם – קרה או לא קרה?

 

רק לפני שבוע הסתיים המבצע בדרום. לו היינו קוראים בתנ”ך על אלף וחמש מאות (1500!) טילי עופרת וברזל ששוגרו לעבר ערי ישראל, אך גרמו לנזק מזערי לעומת פוטנציאל ההרס שלהם, ולמספר זעום של הרוגים, מה היינו אומרים? טוב, קורים ניסים. עשרת המכות, אבנים מן השמים, מים מן הסלע. אבל איך נגיב אם נקרא על זה בווינט? האם אנחנו קולטים שקו ישיר חורז את משה ויהושע, דוד ויהודה המכבי, וכל מה שקורה לעם ישראל היום?

המדרש שפתחנו בו, על אהרון, ראובן ובעז מסתיים באמירה מדהימה ורבת משמעות: “לשעבר היה אדם עושה מצווה והנביאים כותבים. עכשיו שאין נביאים מי כותב אותה, אליהו ומלך המשיח, והקב”ה חותם על ידיהם, שנאמר “אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו ויקשב ה’ וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו” (מלאכי ג, טז(. האם אנחנו מאמינים בכך? מרגישים את זה? האם זה לא אמור לשנות בתכלית את ההתייחסות שלנו לכל מה שקורה איתנו?

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *