“לא תַחְפוֹר”–בגיל שנה הוא כבר אמר “אמא במבה”. בגיל שנתיים בישרו לסבתא בגאווה שיורש העצר מפיק מפיו משפט שלם. בגיל חמש האשף הרטורי הצעיר דיקלם בעל-פה שירים וסיפורים בלי סוף. אלא שקצת אחרי בר המצווה התחוללה התפנית. אוצר המילים, שכבר עמד על כמה אלפים, החל קַטֵן באופן חריף. בגיל חמש עשרה הוא הצטמצם באופן פלאי לכדי שלוש מילים מרכזיות: ‘בסדר’, ‘סבבה’ ו’כלום’, המרופדות בשפע בלתי נדלה של “כאילו” ו”כזה”. ההורים המודאגים עשו מאמצים כבירים להתגבר על “אלצהיימר הנעורים” שתקף את בנם. אך גלי נסיונות ההתעניינות הכנה שלהם התנפצו אל מול קיר הברזל: “די אמא, תפסיקי לחפור!”. הגם שיש עוד שלוש שנים עד שנת השמיטה, הבן יקיר מקפיד באדיקות על איסור ‘חפירה’, בעיקר כשמדובר בהורים שלו. כשהוא בסניף או לחילופין בטלפון עם חבר (שלא לומר חברה) דרור נִיתַן ללשונו, והשפע זורם משם ללא מעצורים.
“לא תחרוש” – אין ספק שהלימודים עומדים בראש מעייניו. או לפחות מיד אחרי הסניף-החבר’ה-הפייסבוק-הכדורסל-הרישיון ועוד כמה דברים אחרים. הוא דוחה בתקיפות את הטענה שהוא אינו ממצה את יכולותיו, ומרבה להאשים את בית הספר שמבזבז את זמנו על נושאים משעממים ולא רלוונטיים. בתור מי ששייך לעם מיוחד – “מאמינים בני מאמינים”, הוא מתהלך מלא ביטחון שהתשובות מונחות בכיסו ודי להציץ בחומר ערב לפני המבחן כדי למלא את חובת ההשתדלות. את מאמר חז”ל: “מי שטרח כל המחצית יאכל במבחן” (ומי שלא? יאכל אותה במבחן…), הוא לא שמע, וכנראה שומר את כוחות השקדנות והלימוד לאחרי התיכון. בינתיים הוא יְזַכֶּה את הַחְנוּן הכיתתי במצוות “כל ישראל ערבים זה לזה” ואת עצמו במצוות “ואהבת לסיכומיו כמוך”.
“וישנת היטב” –למי שהמציא את הביטוי ‘ישן כמו תינוק’, כנראה לא היו מתבגרים בבית. מתברר שההבדל בין תינוק בן שבועיים למתבגר בן שבע עשרה אינו במספר השעות שהם יכולים לישון ביממה, אלא במספר הפעמים שהם קמים במהלכן כדי לאכול. ואם חשבנו שהם ישנים הרבה בבית בגלל שהם עובדים קשה בבית הספר, באים דיווחי המורים ומגלים שכנראה גם בבית הספר הם מרגישים מאוד בבית… תפילה מול הכותל (בחדר שלו) כבר הפכה לנורמה, שלא לדבר על שבת בבוקר, שלהעיר אותו לתפילה קשה יותר מלשכנע את אבו-מאזן להתנדב לעזר מציון.
“ואהבת את עצמך” – כשקופרניקוס גילה לאנושות שהעולם שלנו מסתובב סביב השמש ולא להפך, הוא לא תיאר לעצמו שעוד חמש מאות שנה אחריו יהיו כאלו שיתעקשו על כך שהם נמצאים במרכז והעולם כולו מסתובב סביבם. יש צעירים שאימצו את מאמר חז”ל “חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם” בתור הַמוֹטוֹ המרכזי שמנהל את חייהם. הם מתהלכים בתחושה שהם גרים בבית מלון, לצד אמא-כספומט ואבא-נהג, וכל השאר תפאורה בסרט שהם הכוכבים הראשיים בו. כשבכל זאת פונים אליהם בבקשה צנועה לקחת חלק בעבודות הבית, במקרה הטוב יגיבו בְּ’אווווף’ ארוך ויבצעו השתדלות סמלית, ובמקרה הפחות טוב פשוט יודיעו בנחרצות “כבר תרמנו…”.
“וחזית בסמארטפונך בלכתך בדרך בשכבך ובקומך” – כל כך קטן, מאה וחמישים גרם בסך הכול, ובכל זאת מצליח לגרום להם לקיים מצוות “ובו תדבק” בהידור עצום. לא יעזרו התלונות וגם לא האיומים בהחרמות. הוא איתם והם איתו, בלב ובנפש. כי הטלפון הוא, כידוע, הדבר הזניח בסיפור הזה. בתוך ידך מונחת מערכת קולנוע ובידור ניידת, כשכל מנעמי האינטרנט, סדרות טלוויזיה ושלל משחקים ואפליקציות פרושים בפניך. מישהו מסוגל ללמוד ככה גיאוגרפיה, אזרחות, מתמטיקה או גמרא? לשחק כדורסל או סתם לשבת עם החבר’ה ולדבר על מה שהיה אתמול בסניף?
“וְפִסְבַּקְתְ בו יומם ולילה” – לא מזמן שאלתי איזה אבא: “תגיד, הילדים שלך גולשים לפעמים בפייסבוק?”. “לא”, הוא ענה לי מיד, “הם גרים בפייסבוק”. מחקרים מראים ש-50% מבני הנוער בודקים את הפייסבוק שלהם במיטה דרך הסמארטפון עוד בטרם דרכה כף רגלם על הארץ. גם רוב הנותרים יפגשו בו במהלך היום. הם אוספים ערימות של ‘חברים’ שלא פגשו ולא יפגשו לעולם, ועסוקים בלעדכן סטטוסים, להעלות תמונות וללייקק לכל עובר ושב.
“בכל יום יהיו בעיניך כחדשים” – אצלו, “תתחדש”, אינה ברכה לאירועים מיוחדים. הוא יכול לשלב אותה עם ברכות השחר. מי שלא יראה אותו שבועיים רצוף, עלול שלא לזהות אותו. הוא צומח בקצב בלתי נתפס. רק אתמול החלפת לו טיטולים ועוד שניה הוא כבר עוקף אותך בחצי ראש. הוא גַדֵל, מתפתח וגם משתנה במהירות מדהימה. יום אחד מצמיח שיער שמשון, מתלבש זרוק ומתנהג כמו נער גבעות. ושבוע אחרי כן מסופר עד תום, ציציותיו הארוכות מתבדרות ברוח והוא מתנדנד בתפילה בהתלהבות כברסלבר מקצועי. ‘מה נסגר איתו?!’, אתם מתבלבלים לגמרי, ‘מה הוא רוצה מעצמו?!”. זו אכן שאלה קשה. כנראה גם הוא לא יודע את התשובה עליה, או שאולי יש לו עליה תשובה חדשה בכל יום…
