בגדים? האמת היא שהיה עדיף בכלל בלעדיהם. כך לפחות היה בגן עדן. “ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו” (בראשית ב,כה). כי בעצם למה להתלבש? האם יש משהו שצריך להסתיר? להתבייש בו? הגוף, בדיוק כמו הנשמה, נברא על ידי הקב”ה, והוא כלי שנועד לסייע לאדם להגשים את מטרתו בעולם. לכאורה אין סיבה לכסות אותו ואין צורך להחביא שום דבר.
הבעיה מתחילה אחרי החטא. משם העניינים מסתבכים. “וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּים הֵם” (ז,ג). משהו השתנה. אם עד עכשיו כל הכוחות היו רתומים למטרת-העל של האדם, פתאום הכול מתחיל להתפזר. האדם סוטה מן הדרך, הולך אחרי עצתו של הנחש ומפנה עורף לדבר ה’. במקום לעשות את הדבר הנכון הוא הולך שבי אחרי מראה עיניים – “וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם” (ג,ו). במצב כזה, בו יש חשש של ‘בגידה‘, חיוני הוא ה’בגד‘. משהו שיכסה את הגוף ויקהה את החושניות המסנוורת. לא בגלל שהגוף הוא רע. אלא כיוון שכוח המשיכה שלו הוא כה גדול, עד שהוא עלול לתפוס את מרכז הבמה ולהאפיל על הצדדים היותר פנימיים, נסתרים ונשמתיים שקיימים באדם.
הדיבר האחת עשרה
מאז חלפו אלפי שנים. והבגד במקום להסתיר ולהצניע משמש אמצעי למשיכת תשומת לב. כלי עוצמתי לפתות, לגרות ולעשות רושם. תעשייה אדירה של אופנה ומותגים משגעת את העולם. אנשים שאין להם כסף לצרכים בסיסיים מוציאים הון על לבוש יוקרתי. ‘הבגד עושה את האדם’ הפך לדיבר האחד-עשר, ואחוזים מוגזמים מתשומת הלב מושקעים בקנקן, במקום במה שיש בו. דייטים נפסלים על בסיס מבט אחד, אנשים מתקבלים (או שלא) למקומות עבודה על סמך שיפוט מהיר המבוסס על הופעתם החיצונית.
תופעה נוספת ומפליאה קשורה בכך שככל שכמות הבד מועטה יותר, המחיר הולך ומאמיר. אם פעם כתבו בהזמנה לחתונות ‘נא לבוא בלבוש צנוע’, היום, למרבה הבושה, כבר ויתרו על המילה האחרונה… ועוד לא אמרנו מילה על המתרחש במוסדות החינוך שם מתקיים מאבק יומיומי על אורך השרוול, החצאית והמחשוף. שיעורים ושיחות למכביר מוקדשים לנושא, אך כלל לא ברור שהאינפלציה של העיסוק בנושא אכן מועילה. בגדים מסויימים שפעם היו בבחינת “בל יימצא” הפכו ל”דבר השווה לכל נפש”. מקומות מוצנעים נחשפים “לעיני כל ישראל” שהוא, כידוע, סוף כל התורה…
מרחיבים או מחריבים?
העיסוק בביגוד אינו דבר שולי. התורה מקדישה עשרות פסוקים לתיאור מפורט של לבוש הכוהנים. ביגוד הולם הוא צורך נפשי בסיסי, בפרט אצל אישה, והוא אף מעוגן כאחד מחיובי הגבר לכלתו בכתובה – “שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע” (שמות כא,י). אין שום פגם באישה המשקיעה בצדדים האסתטיים ומטפחת את עצמה, ו’דוסית’ לא אמור להיות שם נרדף ל’מוזנחת’. אך דווקא בגלל עוצמת השפעתו, הלבוש הוא חרב פיפיות. מרבים לצטט את “אשה נאה ודירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם” (ברכות נז,ב), אולם מתעלמים מהגירסא האלטרנטיבית – “מחריבים דעתו של אדם”. ומהי האמת? כנראה שזה תלוי באדם. ביגוד יכול להטעות, להסיט את תשומת הלב ולבלבל, באותה מידה שהוא יכול לשמש למטרה המקורית שלו – לסייע לאדם לשמור על האיזון היקר שאבד לו עם החטא. לעמעם במעט את עוצמתו של הגוף, כדי לאפשר לנשמה להופיע. לאפשר לנו לראות את העומד לפנינו כאישיות מכובדת שנבראה בצלם אלוקים, ולא סתם כאוסף של אברים.
צניעות זה לא רק בגדים
חז”ל בהבנתם העמוקה בנפש האדם ועל סמך קבלתם מן הנביאים תרגמו את העיקרון הכללי של הצניעות למידות של סנטימטרים. הנטיה לבטל את ה’דקדקנות הטרחנית’ הזו מתעלמת מההשפעה העצומה של הבגד ושל המראֶה על האדם. מצד שני, חשוב להדגיש שלבוש צנוע אינו עומד לעצמו אלא הוא חלק ממסכת חיים שלימה של עומק, פנימיות ושליטה עצמית. היא תתבטא לא רק בבגדים אלא בכל מערכות החיים, והיא שייכת לגברים לא פחות משהיא נוגעת לנשים. “והצנע לכת עם אלוקיך” אמר הנביא מיכה (ו,ח). אני עומד בבוקר ומתלבש מול המראה, אבל לעטיפה אותה אני עוטה על עצמי יש אמירה עמוקה על היחס שלי לעצמי ולסובב אותי וקשר הדוק לעמדה שלי כלפי ריבונו של עולם.
