כל אחד והאמת שלי

הסיסמא האולטימטיבית של עידן הניו-אייג'. מוכרת גם בסגנון המסורתי יותר של "איש באמונתו יחיה" (שיבוש ידוע של דברי הנביא חבקוק שטען ש"צדיק באמונתו יחיה" (ב,ד))

פעם קראו לזה אקסיומה. מין משפט מיוחד שאי אפשר וגם לא צריך להוכיח אותו. הוא פשוט נכון וזהו. רק אחרי שהרכנת ראשך בפניו וקיבלת אותו ללא סייג, אתה יכול להמשיך ולבנות על גביו קומות נוספות. בהמשך גילו, למרבה ההפתעה, שגם אם מניחים אקסיומות הפוכות לגמרי, אפשר להמשיך ולבנות על גביהן עולמות שלמים, ומבחינה לוגית העסק ממשיך לתקתק כרגיל. אבל בואו ונעזוב רגע את תחום המתמטיקה והפיזיקה, ונדבר על החיים. אין מצב שלא יצא לכם להיתקל בהם. המשפטים ה’בטוחים’. אלו שנאמרים בטון נחרץ ומבט משוכנע בעיניים, ולא מותירים לך שום סיכוי להשמיע ציוץ נגדי. הם מְשַמְשִים כג’וקר מנצח שמביס כל טיעון, מבלי ללכלך את הידיים בדיון ענייני על מידת נכונותם. אומנם, אם מעזים לבחון אותם לרגע, ולנתח בסכין לוגית קרה, הבלון הנפוח עשוי להתפוצץ בקול רעש גדול ולהותיר אחריו שובל של רסיסים.

 

“כל אחד והאמת שלו”

הסיסמא האולטימטיבית של עידן הניו-אייג’. מוכרת גם בסגנון המסורתי יותר של “איש באמונתו יחיה” (שיבוש ידוע של דברי הנביא חבקוק שטען ש”צדיק באמונתו יחיה” (ב,ד)). אלא שלא פעם זהו רק כיסוי לתפיסה קיצונית שדוגלת בכך ש’אין בכלל אמת’, וממילא, תעשה מה שבא לך, תחיה איך שמתחשק לך, אל תהיה מחויב לשום דבר, וזה בסדר גמור. ומה אם יבוא יהודי מאמין ויטען שיש בידו אמת? ומה אם הוא יעמוד על כך שהיא מוחלטת ומחייבת? הוא יוקע מיידית כפרימיטיבי חשוך ופונדמנטאליסט, תוך התעלמות מהכשל הלוגי הבולט – אם ‘כל אחד והאמת שלו’, מדוע לאמת שלו, אין כלל זכות קיום?!

 

“זה הרי מה שיפה ביהדות, שיש לכל דבר כל כך הרבה פירושים.שבעים פנים לתורה’, לא?”

שימוש במשפט מן המקורות תמיד מצלצל טוב יותר, אך חשוב לעשות סדר בדברים. נכון, יש שבעים פנים לתורה. אבל האם זה אומר שאין גם ‘חוצ-פנים’ (תרתי משמע)? האם אין אמירות ופירושים שמקומם הוא מחוץ לגדר? האם כל רעיון ותפיסה שינסה מישהו להלביש על התורה הוא לגיטימי? יש עניין עצום להעמיק בתורה ולגלות בה עוד ועוד גוונים. מצד שני – צריך להיזהר ממי שמשתמש במשפט הנ”ל להצדיק כל שטות, ולמצוא צידוק תורני להתנהגות בעייתית.

 

“אנחנו, הרי לא כמו החרדים…” או (בטון מאיים) – “אתה רוצה להיות כמו החרדים?!…”

כידוע, אחד מהלאוים החמורים ביותר בתורה הוא להיות כמו החרדים (ה’ ישמור). אז בואו ונאמר את זה גלויות. אנחנו לא חרדים להיות כמו החרדים. אם יש אצלם דברים טובים (וְיש), אין לנו בעיה לפרגן להם על זה מכל הלב, ולנסות ללמוד מהם. אם יש משהו שצריך לפחד ממנו זה להיות חקיינים, נסחפים ונגררים אחרי תרבויות והתנהגויות שלא מתאימות לנו. אך כשיש משהו טוב ואמיתי, גם אם הוא במגזרים, עדות, תרבויות ועמים אחרים, נשמח ללקט ולצרף אותו אלינו. אדם או ציבור שיצליח ללקט את מרבית הנקודות הטובות יהיה הקרובים ביותר אל האמת.

 

“אם הם לא יראו את זה אצלנו הם יראו את זה אצל מישהו אחר…”

כאן נכנסנו לתוך עולם החינוך, או יותר מדויק – חוסר החינוך. נכון, אי אפשר לשמור ילדים בסביבה סטרילית לגמרי. הם יוצאים לרחוב, הם הולכים לחברים והם נחשפים לכל מיני דברים שהעולם פורש לפניהם. העובדה הזו גורמת לא פעם להורים להירדם בשמירה ולהרפות את הנוכחות החינוכית שלהם בחיי ילדיהם, ולאפשר לילדים להחשף לדברים בעיתיים לא רק מחוץ לבית אלא גם בתוכו. מי שבוחר להכניס הביתה טלוויזיה, אינטרנט ועיתונים, חייב לקחת אחריות ולדאוג להציב גבולות ברורים, מה מתאים לילדים לצרוך ומה לא. הטענה שהם יכולים להחשף בחוץ לדברים נוראים, מחייבת אותנו לפקוח עיניים ולזקוף אוזניים בזמנים שהם בחוץ, ולא לגרום לנו לעצום ולסתום אותם כשהם בבית. כמה הורים משקיעים בשמירה על איכות החיים הפיזית של הילדים, שלא יאכלו חלילה משהו מקולקל שיזיק להם, שלא יחצו כביש לבד עד גיל תשע. האם אנחנו מקדישים עשירית מהזמן הזה כדי לשמור על הבריאות הנפשית והרוחנית של הילדים היקרים שלנו?

 

“אני מקדיש לילדים זמן איכות”

אין ספק שלא רק האורך חשוב אלא בעיקר התוכן שיוצקים לתוכו. אך צריך לדעת שזמן זה קודם כל כמות. ההתפארות ב’זמן איכות’ מגיעה לא פעם מהורים וורקהוליסטים, שמנסים להשקיט את מצפונם באמירה שהם משקיעים ‘זמן איכות’ בילדים. אלא שבעידן המודרני זה לא תמיד עובד. העבודה לא מסתיימת בארבע אלא רודפת אותך בשבתך ובקומך ובלכתך בדרך, בסלולארי ובמיילים, עד השעות הקטנות, ולא פעם הסיפור לילד לפני השנה או ארוחת הערב המשפחתית נקטעים על ידי טלפון בהול או מייל דחוף. והבעיה היא שהילדים של היום דווקא מסתדרים לא רע לבד. כשיש מקפיא ומיקרוגל אפשר להפיק ארוחות לא רעות תוך שתי דקות, גם אם אתה בן שש. הטלוויזיה והאינטרנט הם בייביסטר מצוין, יש שקט תעשייתי, והמשפחה כולה ממשיכה לגור בשקט ובשלווה באותו בית, אך הילדים איבדו את הדבר היקר ביותר בעולם: אבא ואמא.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *