“ירד להשקיט חבורת נערים שהפריעה לביתו הקטנה לישון ונדקר למוות” (החדשות של אתמול).
“הזדעזענו עמוקות מהרצח הנורא. לא ננוח ולא נשקוט עד שהמבצעים ייתפסו ויועמדו לדין” (ראש הממשלה).
“אין פתרונות קסם. יש פתרונות כסף. צריך עוד שוטרים!” (מפכ”ל המשטרה).
“יותקנו מצלמות אבטחה בכל רחוב ובכל גן ציבורי” (השר לביטחון פנים).
“גלאי מתכות יוצבו בכניסה לבתי הספר וייערכו בדיקות אבטחה קפדניות” (שר החינוך).
“שלושה בני טובים נעצרו על ידי המשטרה בחשד למעורבות ברצח אתמול” (החדשות של היום)
“אני מקווה שבית המשפט יעניש אותו במלוא החומרה, ולא יסכים לעיסקת טיעון” (אשתו של הנרצח).
“אני בשוק! איך זה קרה? הרי תמיד נַתָּנוּ לו כל מה שהוא רצה…” (אימו של הרוצח).
“ירד להשקיט חבורת נערים שהפריעה לביתו הקטנה לישון ונדקר למוות” (החדשות של מחר).
______________________________________
העיר חֶלֶם, עיר של חכמים היתה. ולא סתם חכמים אלא חכמים מחוכמים. במרכז העיר עבר גשר גדול ורחב שחיבר בין שני חלקיה. יום אחד, שוד ושבר, חור נפער לרוחבו של הבור. אנשים שחלפו על הגשר נפלו אל מותם ואחרים נפצעו קשה. התכנסו חכמי העיר לדון בבעיה ולמצוא מזור למטרד המסוכן. כעבור שבעה ימים ושבעה לילות של דיונים סוערים נמצא הפתרון. בית חולים מפואר ומאובזר הוקם מתחת לגשר, כך שאת הנפגעים יוכלו להוליך מיד אל חדר המיון ולטפל בהם ללא הפסד של זמן יקר.
(אגדה ישנה)
______________________________________
“זה היה כמו בסרט. מיקו נעמד מולו, צמוד, והאפים שלהם נוגעים אחד בשני. היה אפשר להרגיש את המתח באוויר. השמן עם המכנסיים הקצרים איים שאם אנחנו לא עפים מכאן תוך שניה הוא קורא לשוטרים. מיקו צחק לו בפרצוף, ואמר לו ששר המשטרה מצידו יכול לקפוץ לו. הענינים התחילו להתחמם. החבר’ה מסביב התחילו לעודד את מיקו כאילו הוא עומד לפני בעיטה גורלית שתכריע את המשחק. ואז זה קרה. מיקו הרים לו נגיחה והעיף אותו אל הגדר. השמן נזרק אחורה, נתקל בקיר ונפל קדימה על מיקו שהכניס לו בעיטה בבטן שקיפלה אותו לגמרי. החבר’ה מסביב נשפכו מצחוק ומיקו היה מבסוט עד הגג, מרגיש מלך העולם. השמן ניסה לקום, מסוחרר, הפרצוף שלו היה מעוות מכאב. אני כבר חיכיתי לחלק שלי. זרקתי את הסיגריה ומבין השברים הרמתי את מה שנשאר מהבקבוק שקנינו בקיוסק בפינה. הוא אחלה, בנג’ו הזה. לאף אחד מאיתנו אין שמונה עשרה, אבל הוא אף פעם לא עושה בעיות. לוקח ת’כסף ומביא לך מה שאתה רוצה. סיגריות, אלכוהול, הכול. השמן צעק כמו חיה פצועה. הוא ניסה להסתער על מיקו, שהתחמק בקלות ודחף אותו אלי. אני כבר הייתי מוכן. עם כל המשקל שלו הוא עף ישר לתוך הבקבוק השבור ותוך שניה התמלא כולו בדם. הסתכלתי על עצמי. ‘לעזאזל, החולצה החדשה. התלכלכה לגמרי’. השמן נפל על הכביש מפרפר ואנחנו הסתלקנו משם בריצה. הרחובות היו שקטים. כולם ישנים. אף ניידת לא נראתה בסביבה. הגעתי הביתה ופתחתי את הדלת בשקט. השעון בסלון הראה שתיים וחצי. הטלוויזיה דלקה ואבא שלי, כמו תמיד, ישן מולה. על המסך ראו ביריון בחליפה מרסס באש מכונית נוסעת. אבא נחר בקולניות. תמיד זה קורה לו. חוזר מהעבודה אחרי עשר ונופל גמור מול המסך עד שאמא שלי מתעוררת ומגלה שהוא לא לְיָדה וגוררת אותו למיטה. הוא לא הרגיש בכלל שנכנסתי. הורדתי מעלי את הבגדים ונכנסתי
להתקלח. אני חייב לשטוף מעלי את הסימנים של הדם. דבר ראשון חשבתי איך אני נפטר מהחולצה. רק זה חסר לי שימצאו אותה אצלי. אולי אקבור אותה בגינה? אולי אשרוף אותה במנגל שלנו ואפזר את הגחלים? יצאתי מהמקלחת והלכתי למטבח לחטוף משהו לאכול. ככה זה, הדברים האלו עושים אותך רעב. עדיין הרגשתי קצת מסטול מכל מה ששתינו היום, אבל האדרנלין זרם לי בדם מאיך שפיצצנו את השמן. חיממתי לי משהו לאכול. אני כבר אלוף בזה. מגיל שש אני עושה את זה בעצמי. מה לעשות, ההורים שלי עסוקים סוף הדרך. אבא שלי עורך דין כריש שרק מלהגיד לו שלום אתה צריך לשלם חמש מאות שקל. סוגר דילים של החברות הכי גדולות. אמא שלי פסיכולוגית מחוזית, או משהו כזה. אחראית על ילדים במשפחות מצוקה, מרצה באוניברסיטה. כסף באמת לא חסר להם. אין מה להגיד, תמיד נתנו לנו כל מה שרצינו. משחקים, בגדים, טיולים בחו”ל. ליום הולדת שמונה עשרה אפילו הבטיחו לי אוטו משלי. כנראה נמאס להם שכל הזמן אני לוקח מהם את המכוניות שלהם. התיישבתי מול המחשב לראות אם יש משהו חדש בפייס. היה כזה שקט בבית שיכולתי לשמוע את הנשימות של ירדן, אחותי, מהחדר שלה. האינטרנט היה פתוח על החדשות. חטפתי שוק. “רצח שלישי בתוך שבוע. אדם שניסה להשתיק חבורת נערים שעשו רעש נדקר למוות ליד ביתו”. התחלתי לרעוד. די. אני לא מאמין. זה סתם חלום רע. לא יכול להיות שהוא…מת. פתאום אני שומע צעדים. הסתובבתי אחורה. אבא עמד בפתח החדר. ‘לעזאזל’, עברה לי מחשבה בראש, ‘החולצה. עוד לא נפטרתי ממנה’. אבא העביר מבטים מהירים בין מסך המחשב לחולצה המדממת שעל הרצפה. אבא שלי תמיד צועק. ככה הוא רגיל. אני כמעט ולא זוכר את הקול כשהוא סתם מדבר. אבל שאגה כמו שהוא נתן באותו רגע לא שמעתי מעולם. הפנים שלו נהיו אדומות, הוא החזיק את הראש שלו בידיים, ופחדתי שהוא הולך לעשות משהו מסוכן. הוא תפס אותי בצוואר ואמר לי ‘אתה מטורף! אתה רוצה להרוס לי ולאמא שלך את החיים?!”. אמא שהתעוררה מהצעקות הופיעה בפתח החדר מנסה לקלוט מה קורה, ומהחדר השני ירדן אחותי התחילה לצעוק. לקח לאבא שלי כמה שניות לחזור לעצמו. ‘תקשיב טוב, למה שאני אומר לך עכשיו, תומר. אתה תטען שזו היתה הגנה עצמית’. העיניים השחורות שלו התרוצצו במהירות, ונראה שהמוח של העורך דין התחיל לפעול. ‘הוא התקיף אותך ואתה נאלצת להגן על עצמך. אם זה לא ילך אנחנו נשיג עיסקת טיעון. אני מכיר אותם שם בפרקליטות. ימירו את האישום להריגה. יורידו שליש על התנהגות טובה, תוך תשע שנים אתה בחוץ’. אמא התחילה לבכות. הרגשתי נורא. התביישתי להסתכל להם בעיניים. אומנם כמעט ואין להם זמן אלינו אבל תמיד כשאני מסתבך בצרות הם מחלצים אותי. בחודש שעבר כשתפסו אותי אחרי שעשינו גראפיטי על החדר של המנהלת, אבא שלי סגר את זה איתה בשקט.
שילם מה שצריך, והחזירו אותי ללימודים. הוא אפילו לא דיבר איתי על זה אחרי כן. הרגשתי שהפעם איכזבתי אותם לגמרי. מהרחוב נראו פתאום אורות כחולים. אבא ואמא הסתכלו זה על זו. אמא נשענה על הכיסא. נראה היה שהיא עומדת להתמוטט. מהקומה התחתונה נשמע קול דפיקה חזקה. “פתחו את הדלת. משטרה”.
פורסם בעלון השבת “עולם קטן”
