בְּמַה להשקיע – בלימודים או בסניף?!

על לימודים, השקעה בסניף ומה שביניהם

 

מכירים את הפתגם “אי אפשר לרקוד על שתי חתונות”? דבר אחד ברור – הוא לא מתייחס דווקא לאלו שנמצאים בגיל הדייטים. אין מה לומר, לא פשוט לבצע שתי משימות במקביל. בפרט אם גם רוצים להצליח בשתיהן. הברווז הוא חיה מיוחדת, כך אומרים. הוא מסוגל גם לעוף באוויר כמו ציפור וגם לשחות במים כמו דג. אלא שאת שניהם הוא עושה גרוע… הרבה פעמים ההשקעה שלנו בסניף נראית כמתנגשת עם כל מיני דברים חשובים אחרים. המרכזי שביניהם (ושבגללו ההורים ‘יושבים לנו על הראש’ לא פעם) – הוא הלימודים. בבתים רבים נוצרת מין חלוקת תפקידים, בה כל צד מושך לכיוון אחר. אתה, מלא כולך בלהט אידיאליסטי, רוצה להשפיע על חניכיך ולתקן את העולם, ולא מבין מה יש להורים שכל כך מתעקשים על ציונים טובים (‘אוף, אמא, כאילו שזה ישנה למישהו כמה קיבלתי בבגרות בְּסִפְרוּת…’).

 

האם החלוקה הזו נכונה?  מי משני הצדדים צודק?  האם יש פתרון כלשהו שמסוגל לספק את שני הצדדים?

 

ראשית כל הרשו לי לכפור בהנחת היסוד של השאלה. מי קבע שלהיות תלמיד טוב לא יכול ללכת ביחד עם השקעה אמיתית בסניף? יש לזה מחיר, זה ברור. ייתכן שזה יחייב אותי לוותר על דברים אחרים שאני אוהב לעשות. יכול להיות שאצטרך להתאמץ במיוחד. אבל אם שני הדברים חשובים לי באמת למה שלא אצליח לעשות את שניהם? הרי לא מדובר בשני דברים שסותרים בהגדרה ושאינם אפשריים ביחד. לא הייתי מתעקש לפתוח בזה, אם המציאות לא הייתה מוכיחה בצורה ברורה שזה בהחלט אפשרי (ואני לא מדבר דווקא על גאונים או סופרמנים מיוחדים). אני לא אומר שזה קל, אבל מי שרוצה חיים קלים מה יש לו לחפש בסניף?! שיישאר בבית מלכתחילה.

 

אחרי הפתיחה הזו, ארשה לעצמי לומר דבר הפוך. ונניח שכן, אז מה? נניח שהשקעה בסניף משמעותה לשלם מחיר של ירידה מסוימת בציונים. האם זה בלתי נסבל? הרי בחיים תמיד יהיו לנו התלבטויות בין תחומים שונים – עבודה, זוגיות, ילדים, לימוד תורה, תחביבים וכו’. כל השקעה בתחום אחד תגרום לוויתור מסוים בתחום אחר. אז מה, ככה בנויים החיים. כמובן שאני לא מדבר על לאבד לגמרי את הראש ולרדת בציונים באופן משמעותי. אבל אם בחור רואה שההשקעה הרבה בסניף מביאה אותו לירידה מממוצע 9 ל-8, ובוחר לעשות כן ביודעין, תוך ידיעת המשמעות של הדבר, האם זה פסול?

אצרף לזה רק הסתייגות אחת. החלטה כזו צריכה להילקח בכובד ראש, ראוי לשתף בה גם את ההורים, והעיקר – היא חייבת לבוא מהמקום הנכון. אתה צריך להיות ישר וכנה עם עצמך, ורק אתה תוכל לענות באמת על השאלות הבאות: האם ההחלטה להשקיע בסניף גם על חשבון הלימודים באה לגמרי מתוך מקום ערכי ואידיאליסטי (או כמו שהר”מ שלך היה אומר – ‘לשם שמים’)? האם אין בה שמץ של עצלות וחוסר חשק לשבת מול המחברות והספרים ולחרוש? האם היא לא קשורה כלל לעובדה שהרבה יותר כיף בסניף מאשר בשיעורי אזרחות? אם התשובות לשאלות הללו מביאות אותך למסקנה שזה הדבר הנכון, נוסיף לזה רק עוד הערה קטנה להשלמת התמונה – בינינו, עיקר הבגרויות הרי נעשות בסוף השמינית, כשכבר הפעילות בסניף תהיה מאחוריך. הניסיון מלמד שמי שייתן פּוּש חזק בסוף יצליח להדביק את הפער תוך כמה שבועות ולהוציא ציונים טובים למדי.

 

והערה אחרונה. במאבק הכוחות בבית נדמה לפעמים כאילו השקעה בלימודים זה האינטרס של ההורים, בעוד אנחנו רוצים להשקיע במקומות אחרים. האומנם?!

אני מקווה שכבר עברנו את הגיל בו חושבים שאני מואיל בטובי ללמוד בכיתה רק כדי לעשות טובה למורה, וגם עברתי את השלב שהאגו שלי זקוק לעוד איזה ליטוף עם מְאִייָה במבחן בהיסטוריה. הלימודים הם קודם כל בשבילי. נדייק יותר – כחלק מהשליחות שלי בעולם ומהרצון שלי לתרום ולהשפיע אני חייב ללמוד ברצינות וגם להוציא תעודת בגרות בציונים טובים, לא פחות מאשר להשקיע בסניף. ומצד שני, כדאי לדעת (וגם לומר את זה להורים באופן גלוי), אומנם נדמה לנו לפעמים שהפעילות בסניף נועדה כדי לתרום לחניכים שלנו. אבל האמת היא תורמת לא פחות גם לנו ולפעמים בונה בנו דברים שלא היו מגיעים באף דרך אחרת. בהצלחה!

כתבו תגובה

רוצים לא לפספס את התכנים והסרטונים החדשים?


הצטרפו לקהילת ‘מילה טובה’ וקבלו פעם בשבוע חינם
 את הניוזלטר שלנו עם מענה על השאלות הכי בוערות
סרטוני השראה וכלים מעולים לחיים:

דילוג לתוכן