כמות הרעל שאנחנו עשויים להיחשף אליו בגלישה תמימה ברשת, בביקור בספריית הוידאו או הספרים, ואפילו בצפייה רגעית בפרסומות בטלוויזיה או על שלטי חוצות – עצומה. בשתי הפינות הקודמות דיברנו על משחקי הרצח במחשב ועל מגיפת הפורנוגרפיה ברשת. למרבה הצער אלו הן טיפות בַּים ששוצף סביבנו.
אלא שהרבה פעמים התגובה של בני נוער ומבוגרים שמעמידים מולם מַרְאָה החושפת את כמות הרעל העוטף אותנו היא: “זה לא עושה לי כלום”, ומשפטים מן הסוג המופיע בראש העמוד. לכן חשוב להבהיר נקודה קריטית. אתה יכול להגיד שקשה לך לעמוד בניסיון, שהפיתוי גדול מידי, ואפילו שאין לך חשק להתמודד. אין בעיה. אבל לפחות תהיה ישר. אל תשקר לעצמך. כי במציאות זה פשוט לא עובד ככה. לפחות לא אצל בני אדם. כלל הברזל היסודי ביותר של הנפש קובע שכל דבר שאדם נחשף אליו הופך להיות חלק ממנו. אם לפני שעתיים אכלתי משהו מקולקל, אני ארגיש עכשיו כאב בטן, קלקול קיבה. אין חוכמות, ככה עובד גוף האדם. הכלל הזה, נכון בדיוק באותה מידה, לגבי הנפש. זה לא משחק, לא כאילו, וגם לא בצחוק. החשיפה שלנו לכל התכנים השליליים עושה לנו משהו בִּפְנִים. את היסטוריית הגלישה ברשת לוקח שתי שניות למחוק מן המחשב, אבל את הדברים שנכנסו לנו אל המוח והלב לפעמים צריך עשרים שנה כדי להוציא החוצה. חז”ל ניסחו זאת כדרכם בחריפות כשקבעו “הרהורי עבירה, קשים מעבירה” (יומא כט,א). לא רק מעשה הוא דבר בעל ממשות ותוקף. מילה, מבט ואפילו מחשבה בלבד – הם דברים היוצרים מציאות. לא מזמן קיבלנו מכתב לאתר האינטרנט של “חברים מקשיבים” מנער שסיפר עד כמה צפיות בודדות בתכנים לא צנועים גרמו לו נזקים שקשה לשער. הוא סיפר שהדברים האלו פשוט הרסו את כל היחס הבריא שלו למין השני. כשהוא יוצא לרחוב במקום לראות לפניו בת אדם, אישיות, צלם אלוקים, הוא רואה איברים. ההשלכות של הדבר הזה איומות בעיקר בהקשר של נישואין ובנין בית. פנתה אלינו בחורה המספרת כך: “אני בת עשרים ואחת, בגיל שכבר מתחילים לחשוב על חתונה. אבל מאז שראיתי את הדברים האלו, אני לא מסוגלת להסתכל על בנים אפילו בצורה הכי תמימה. זה פשוט דוחה אותי. מה לעשות?”. והעניין הוא שגם כשמצליחים להפסיק עם החשיפה השלילית הזו, לא פשוט להיפטר מהנזקים שלה. את המשפטים הבאים כתב נער בן 16: “לפני בערך חודשיים הפסקתי להיכנס לאתרים כאלו. מאז אני “נקי”. הבעיה היא שהמחשבות רודפות אותי. התמונות, הסרטים, זה לא עוזב. אני מרגיש שכאילו עכשיו אני נגוע במחלה. זהו, אין עוד מה לעשות. זה בתוכי. והכי נורא הוא שדווקא ברגעים שבהם אני רוצה לעמוד מול הקב”ה, להתפלל, ללמוד גמרא בישיבה, זה צף ועולה לי לראש, לא עוזב אותי. הצילו!”.
הדברים הללו לא נועדו לאיים וגם לא לייאש. מטרתם לדרבן אותנו לשני דברים. הראשון – אם היינו משקיעים אחוז אחד מהאנרגיה שאנו מקדישים כדי לברור את מה שנכנס לנו לתוך הפה, לשמירה על מה שרואות העיניים ומה שקולט הלב שלנו, היינו במקום אחר לגמרי. זה לא לוקסוס. זה המינימום לכל מי שחפץ בחיים טהורים, נקיים, שמחים ודבקים בה’. והדבר השני – לשנן לעצמנו שוב ושוב את המשפט “אין לך דבר שעומד בפני התשובה” (רמב”ם הל’ תשובה ג,יד). גם אדם שהגיע לשפל תחתיות ולעמקי השאול, אם רק ירצה באמת, יוכל להרים את הראש ולתקן, ואולי אפילו לצאת מהמשבר הזה מחוזק יותר.
