איך (לא) מחנכים לצניעות

מתוך אלפי שאלות שמגיעות מדי שנה למוקד הנוער ‘חברים מקשיבים’, הנושא שתופס את הנפח הגדול ביותר של השאלות הוא… (ניחשתם נכון) בינו לבינה. עשרות שאלות שונות ומשונות זורמות מדי שבוע דרך הטלפון והאינטרנט: חברויות וקשרים, איסור נגיעה ושמירת המחשבה, אהבה נכזבת ואהבה לא ממומשת, ניסיונות ונפילות, וזו רק ההתחלה. נראה שאלפי התשובות ומאות המאמרים לנוער שפרסמנו בנושא עד היום רק מגרדים את השקיקה העצומה של הנוער לעסוק בעניין.

למה זה קורה? המורים בישיבות, באולפנות ובתיכונים לא מדברים על זה?  מדברים ועוד איך.

לא עושים על זה סמינריונים, שבתות וימי עיון מיוחדים?  עושים גם עושים.

המדריכים בתנועות הנוער לא נוגעים בעניין כל שני וחמישי?  נוגעים, ללא ספק.

ובכל זאת, כל זה לא מספיק.

יגידו הציניקנים ‘נו, ברור. המוטיבציה הרבה לעסוק בעניין, היא בעצמה תולדה של היצר המתעורר וההורמונים הגועשים של בני הטיפש עשרה שנהנים מאוד לדוש בנושא ולטחון אותו עד דק’.

ייתכן.

אבל כדי להבין טוב יותר את המקום בו נמצא הנוער, כדאי להוסיף לתמונה עוד שני הבטים, שעשויים לשפוך אור על הבלבול והמבוכה בהם נמצא הנוער.

_____________________

נִדְמֶה שאם יְצור מעולם אחר היה נוחת לעולמנו והיינו שואלים אותו (אחרי כמה דקות התאקלמות): ‘מה הדבר החשוב ביותר בכדור הארץ?’ הוא היה עונה בלי היסוס – אהבה!
אין ספר, סרט ותוכנית טלוויזה, אין שלט ברחוב או פרסומת בַּסוּפֶּר שלא מדברים, צועקים או לפחות רומזים על הדבר הזה ששמו אהבה. כל פרסומאי מתחיל יודע שאם רק יצליח להדביק את ה’אהבה’ באיזושהי דרך למוצר שלו (ולפעמים אתה באמת לא מבין מה הקשר בין מיונז או משחת שיניים לזוג המאוהב שמרוח על המודעה), אחוזי המכירות יעלו פלאים.

והתוצאה – כולנו טובעים בתוך ים המסרים הזה, ומופצצים ללא הרף במילים מתקתקות וקסומות על ‘אהבה‘. על כמה שזה נפלא ומדהים, מרגש ועוצמתי. על כך שמי שאין לו את זה פשוט אומלל.

       _____________________

      וכאן אנו מגיעים אלינו. מה היא אהבה בשבילנו? איך אנחנו, כאנשים מאמינים ודתיים, מתייחסים לכל הנושא הזה? האם בעינינו אהבה ותורה הולכים בכלל ביחד?

ופה הבעיה. במקום לנצל את החלל שנוצר, את ההתעניינות ואת הציפייה, כדי ללמד את הילדים והנוער משהו אמיתי על אהבה, משהו הרבה יותר עמוק ויסודי מאשר ה’כאילו’ אהבה, הממוסחרת, החיצונית והזולה שהוליווד וגרורותיה משפריצים לכל עבר, אנחנו מְדַדִים בעצלתיים מאחורה. מפגרים בהרבה אחרי הרכבת הדוהרת. דווקא בנושא שבו יכולנו להראות, ואפילו די בקלות, איך מודל החיים שמציעה התורה טוב לאין שיעור יותר מאשר האלטרנטיבה, אנו מפספסים ומחמיצים את ההזדמנות.

הרבה שנים עברו מאז, אבל עד היום אני זוכר את החתונה המשפחתית הראשונה שלקחו אותי אליה. הייתי אז בן 9 בערך, וצפיתי בעניין רב בכל התנהלות טקס החופה. אלא שֶמַה שקרה שם נִרְאָה לי מוזר לגמרי. לא התאפקתי וכשהסתיימה החופה שאלתי את אימי, בתמימות של ילד, למה הרב לא שאל את בני הזוג ‘האם הם רוצים לקחת זה את זו לאישה?’, ומדוע בתום הטקס החתן לא נישק את הכלה. היא הייתה בשוק. מאיפה מגיעות לילד שאלות מוזרות כאלו?! אלא שהתשובה המדהימה היא שעוד לפני שהילד הספיק לראות בחייו הקצרים חתונה יהודית כשרה אחת כדת משה וישראל, הוא הספיק לראות עשר חתונות חילוניות/נוצריות בתוכניות אֲחַר הצהריים בטלוויזיה. דמות החתונה שהתעצבה לו בראש הייתה מסוג מסויים מאוד. הילד הזה הוא אני, וכמותו גדלים המוני ילדים.

זו דוגמא אחת שמגלה על עובדה מצערת. בלי לשים לב, חינוך הדור הבא דווקא בנושא כה חשוב, מגיע מרוח אחרת. הבלבול שנוצר בנפש, הסתירה בין תרבות ה’אהבה’ שרואים בחוץ, לבין הערכים שאחנו מנסים לחנך אותם אליהם בפנים, צצה ועולה. והשאלות? זורמות באלפים.

ייתכן שאחת הסיבות שמורים רבים לא מנצלים הזדמנויות להתמודד עם הנושא ולפתוח אותו לפני התלמידים היא שהם בעצמם לא סגורים עליו. ייתכן שהבלבול הגדול ששורר אצל הדור הצעיר הוא הד של מה שקורה בנפש של שכבת ההורים והמחנכים.

אלא שגם כשפותחים את הנושא נוטים לעשות טעויות קשות. לפעמים דווקא החינוך לחיי צניעות גורם לנזקים חינוכיים עם השלכות לטווח רחוק (שיתבטא, למשל, בתקופה בו הצעירים מנסים למצוא את בן/בת זוגם לחיים, ואולי נעסוק בזה בפעם אחרת).

אשתף אתכם בשתי דוגמאות משאלות אותנטיות שהגיעו לאתר האינטרנט של “חברים מקשיבים” שממחישות בצורה חיה את העניין האחרון:

“שלום. אני מדריך של שבט מעפילים (כיתה ז’). החניכים שלי הגיעו לגיל שבו מתחילים להתעניין במין השני, ולצערי הם עושים את זה ובגדול. דיבורים, צחוקים, חברויות, ועוד הרבה שטויות אחרות. כמה שניסיתי להסביר להם שבנות זה רע, רע מאוד ושישמרו מהם מרחק, שום דבר לא עוזר. כל הפעולות והדיבורים שלי איתם בנושא לא עוזרים. מה עוד אני יכול לעשות שלא עשיתי?!”

והשאלה השניה:

“בתור אחת שלומדת באולפנה כבר שלוש שנים, אני יכולה להעיד שאחד הנושאים הכי “לעוסים” בסמינריונים הוא “בינו לבינה”. את השיחות האלה תמיד מעבירים גברים, ותמיד הם פותחים במילים “אתן, הבנות אולי תמימות, אבל למעשה הראש של הבנים עובד לגמרי אחרת…”. וכך נפתחת שיחה מזעזעת למדי שבו אנחנו מקבלות סקירה נרחבת של מה בדיוק אנחנו עושות לבנים כשאנחנו באות לבני עקיבא בצורה לא מספיק צנועה (וכאן בא פירוט מעצבן…). השיחות האלה לא לגמרי מיטיבות עם הדעה שהייתה לנו על המין הגברי. הבנים נתפסים כיצורים מעוותים שמין זה הדבר היחיד שמעניין אותם. אני, לעומת זאת, מכירה בנים אחרים. בצוות ההדרכה שלי הבנים נורמאליים לחלוטין והיחס שלהם לבנות טבעי. האם מה שנאמר בשיחות האלה הוא הגזמה? איך אנחנו כבנות יכולות להתייחס לבנים כאשר אנחנו מודעות למה שאולי עובר אצלם בראש? נראה לי לא נורמלי לחיות בחברה כזאת שבה בנות צריכות להיות מוטרדות מדברים כאלה. האם יש מקום לזה באמת?”

שתי השאלות הללו מדגימות איך נראים בני נוער שקיבלו חינוך לא נכון לצניעות (וכך מן הסתם הם ימשיכו לחנך את הדור הבא – החניכים שלהם).

____________________________

איפה הטעות וממה היא נובעת, ואיך צריך להתייחס לנושא בצורה נכונה – במאמר הבא בעז”ה.