איך (לא) מחנכים לצניעות חלק ב’

הרבה תגובות הגיעו בעקבות פרסום חלקו הראשון של מאמרנו. רבים הביעו הזדהות וחלק הציעו תשובות לשאלות הנוער שהבאנו לפניכם. ננסה להציע כיוון לעיסוק חיובי בנושא בצירוף כמה נקודות למחשבה.

נפתח בשאלה הראשונה שהבאנו:

“‘חברים מקשיבים’ שלום. אני מדריך של שבט מעפילים (כיתה ז’). החניכים שלי הגיעו לגיל שבו מתחילים להתעניין במין השני, ולצערי הם עושים את זה, ובגדול! דיבורים, צחוקים, חברויות, והרבה שטויות אחרות. כמה שניסיתי להסביר להם שבנות זה רע, רע מאוד, ושישמרו מהן מרחק, שום דבר לא עוזר. כל הפעולות והדיבורים איתם בנושא לא עוזרים. מה עוד אני יכול לעשות?!”

לפני הכול, חשוב להגדיר את הבעיה היסודית במציאות בה אנו חיים.

הילדים גדלים, מתפתחים מבחינה נפשית וגופנית, וכל הכוחות שבהם מתעוררים ומבקשים את ביטויים. אלא שלא כבימי קדם, בהם הפער בין התפתחות הכוחות המיניים באדם ובין הרגע בו היו יכולים למצוא מקומם בקדושה במסגרת של חיי נישואין, היה קצר (בימים ההם לא היה נדיר למצוא נער בן 14 ונערה בת 12 נשואים), כיום חולפות כעשר שנים מאז שהילד/ה מתחיל להתבגר ובאופן טבעי להתעניין במין השני (גיל 11-12), ועד לרגע בו הוא יכול לממש את הדברים באופן הראוי.

לא נכנס כרגע לסיבות החברתיות, המנטאליות והטכניות שגרמו למצב הזה, אבל עובדה שיש פרק זמן ארוך מאוד בו הנער/ה מתבקש לעמוד במשימה קשה ביותר – לעצור את עצמו ואת הכוחות המתעוררים בו ו’להתעלם’ מהמשיכה כלפי המין השני ומכל הנעימות הכרוכה בקשר הזה.

בעידן המודרני בו אנו חשופים לתרבות החילונית-מערבית שמפציצה אותנו באינסוף גירויים ופיתויים מיניים (מעל כל תחנת אוטובוס, עיתון, תוכנית טלוויזיה או  גלישה ‘תמימה’ באינטרנט)  הקושי מועצם באופן שלא היה עוד באף דור לפנינו!

והשאלה הגדולה היא איך ניגשים אל הנוער בסיטואציה הבעייתית הזו.

יש שנקטו בגישה של אותו מדריך (האם הוא המציא אותה בעצמו או שאולי ספג אותה מהר”מ שלו או מדברים שקרא או שמע ממבוגרים) שמנסים לבלום את כל הכוחות הפורצים על ידי תיאור המין השני והקשר איתו בצורה שלילית ודוחה (“ניסיתי להסביר להם שבנות זה רע, רע מאוד ושישמרו מהן מרחק”).

החיסרון בדרך הזו (מלבד העניין ה’פעוט’ שהיא פשוט לא נכונה) – בשני דברים:

א. מהר מאוד כל האמירות הללו יתגלו כלא רלוונטיות. החניכים יפגשו בנות חמודות ומקסימות, יגלו נְעִימוּת רבה בקשר איתן, ודי מהר יגיעו למסקנה שהמחנך פשוט מדבר שטויות.

ב. ואם בכל זאת משהו מן המסר הזה מצליח לחלחל פנימה, דווקא ברגע בו מגיעים לגיל בו מחפשים היכרות אמיתית לנישואין, ההתייחסות השלילית לצד האחר, לְקֶשֶר, לְמִין, מפריעה ופוגעת. ב”חברים מקשיבים” קיבלנו מכתבים רבים מצעירים (20+), חלקם מאורסים ולקראת חתונה, שסובלים מרתיעה וחששות מן הצד השני, ובמיוחד מהרגע בו יהיו יחד בקרבה אינטימית.

חינוך ‘נוצרי’

לא מזמן קראנו בפרשת בראשית (ד,א) “והאדם ידע את חווה אשתו ותהר ותלד”. הפרשנות הנוצרית ממקמת את ההתרחשות הזו לאחר החטא והנפילה וגירוש האדם מגן עדן. מתאים מאוד לתפיסתם הכללית הרואה את הקשר בין האיש לאישה והמעשה המיני כחטא וכתולדה מקלקול. היהדות לעומת זאת רואה את הדברים אחרת לגמרי. לפי חז”ל (ראו רש”י שם) כל זה קורה עוד בגן עדן, לפני החטא, על כל המשמעות שבדבר! האידיאל היהודי אינו הנזיר המתרחק מאישה כל ימיו, אלא דווקא הכהן הגדול ביום הכיפורים שעל פי ההלכה חייב להיות נשוי (יומא ב,א) כדי שיוכל לשרת בקודש ולכפר על בני ישראל. הגמ’ מספרת (ברכות סב,א. עיינו בפנים!) על גדולי האמוראים שעקבו אחר הנהגות רבותיהם דווקא בסיטואציות האינטימיות ביותר, באומרם “תורה היא וללמוד אני צריך”. לא בכדי אנו משתמשים בלשון ‘קדושה’ (“הרי את מקודשת לי”) בתיאור ההתקשרות בין בני הזוג, והרמב”ן (באיגרת הקודש) אף מפליא בהגדרתו: “כשיהיה החיבור לשם ה’ אין דבר קדוש למעלה הימנו…שכינה ביניהם“. החכם באדם לא היה בוחר בסיפור אהבת איש ואישה כדי ללמד אותנו מה היא אהבת ה’, אם הייתה דבר טמא ופסול, ועל שיר השירים כבר אמר ר’ עקיבא שכולו “קודש קודשים”. המשל והנמשל גם יחד. לפי ההלכה, קהילה שיש בידה סכום כסף מצומצם המספיק לבניית מקווה טהרה או בית כנסת – תקדיש אותו לראשון, ואפילו ספר תורה קדוש מותר למכור כדי לשאת אישה בכסף המתקבל.

אלא שנדמה שכל הדברים הללו, עד כמה שהם פשוטים ובסיסיים, אינם ידועים מספיק, ולפעמים יש שמחנכים דווקא בצורה הפוכה.

זהירות מפרי בוסר

בתקופת הנעורים המתמשכת חשוב להעביר את המסר שדווקא מתוך ההערכה העצומה של קדושת הכוחות שאלוקים ברא בנו, ברור עד כמה חשוב לשמור אותם מכל משמר. דווקא בגלל שהם כל כך יקרים וחיוניים עבורינו כדי ליצור את הדבק האמיתי עם אהבת חיינו, חשוב לא לבזבז אותם בטרם עת. לא לחלל, לא לטמא, לא להרוס. לא לשחק משחקים בדבר הכי יקר שיש לנו. לא לפזר רסיסי אהבה לכל עבר, ולגלות בסוף שלחצי השני של נשמתנו (בבוא היום) לא נשאר כלום. לשמור את הכול לרגע הנכון ולאדם הנכון, ואז הדברים יוכלו להופיע במלוא העוצמה.

ולכן, לאותו מדריך ששלח את השאלה, כתבתי כך:

“מדריך יקר. ראשית, הרשה לי להביע את הערכתי על המאמץ שאתה משקיע להשפיע על חניכיך. לא קל לחנך לצניעות בדור בו יש כל כך הרבה מתירנות ופריצות. ובכל זאת כשעושים זאת, צריך לעשות את זה נכון! אהיה כנה ואומר ישירות: הגישה בה נקטת עם חניכיך פשוט לא נכונה, וגם אין לה סיכוי להצליח. בנות זה לא רע. ממש לא. בנות זה מצוין. זה נהדר. אישה זו המתנה הכי טובה שאלוקים נתן לגבר. אהבה היא הדבר הכי נפלא בעולם, ומובן מאוד למה החניכים שלך מחפשים את זה כל כך. כל כוחות המשיכה שהחניכים שלך מגלים בעצמם אינם דבר טמא. זהו הכלי שאלוקים נתן בהם כדי ליצור את הדבק שיחבר בינם לבין החצי השני שלהם. התורה אינה נגד אהבה. בדיוק להפך. היא בעד. אבל דווקא אהבה טוטאלית. ואהבה כזו אפשר למצוא רק בקשר אמיתי ושלם של בני-זוג נשואים, שנשבעו אמונים זה לזו ללכת ביחד לנצח, בטוב וברע, בקשיים ובסיבוכים. נסה להעביר לחניכיך את המסר עד כמה כל אותם ‘משחקי אהבה’ ו’קשרים שטחיים’ של הגיל הזה רחוקים מהדבר האמיתי. עד כמה הם חלקיים וחיצוניים, וממילא גם יבואו על חשבון האהבה האמיתית שלהם בבוא היום. לא קל להמתין בסבלנות לרגע המתאים, אבל אין ספק שזה משתלם. אין דבר יותר גדול מלעמוד תחת החופה עם אהובת ליבך ללא משקעים, זיכרונות, השוואות וצלקות נפשיות מכל מיני קשרי נעורים, שהניסיון מראה שכמעט תמיד לא מניבים את הפרי האמיתי.

בהצלחה!

חלק שלישי ואחרון של המאמר יתפרסם בקרוב.